אני לא מתביישת לספר לכם, שעברו עלי חודשיים לא קלים. הריחוק והפרידה מההורים שלי, הבנות, המשפחה והחברים שלנו יצרו בי געגוע וכאב לב. שום “זום” לא דומה לקשר עין, חיבוקים ונשיקות איתם. אי הוודאות והדאגות לפרנסה בילבלו וטלטלו אותי: דווקא בעונה הכי חמה של השנה: פורים, פסח, יום האישה והמשפחה – כל ההרצאות וההופעות, שהוזמנו מראש, בוטלו ולא נכנסו הזמנות חדשות. מתוסכלת, כמו עצמאיים רבים אחרים, ישבתי שעות מול האתר של משרד האוצר, ממציאה סיסמאות ומקלידה קודי גישה, רק כדי לקבל הודעה לקונית שאני “לא זכאית”. דוגרי, עלבון צורב שטרם התאוששתי ממנו.

חלף שבוע מאז כנס מטבוליקס, כנס בן יומיים בנושא תזונה קטוגנית, דלת פחמימות כאמצעי לריפוי ותיקונים של מחלות מטבוליות. בכנס השתתפו למעלה מ-600 איש כולל עשרות רפואים ואנשים מקצוע פרה-רפואים, מכל הארץ.
היו בכנס הרצאות, דיונים ואפילו ויכוחים בנושא תזונה דלת פחמימות והשלכותיה. תכננתי להכין לכם סיכום וסקירה מקיפים, אבל, כדרכו של היקום, תוכניות לחוד ומציאות לחוד: ביום שני נסעתי לבית שאן לתת הרצאה חדשה בנושא “בריאות מגדרית” במסגרת מיזם פורץ דרך של נעמ”ת, הכללית ועיריית בית שאן – לקדם בריאות נשים ונערות מתוך ההבנה שיש פערים על רקע מגדרי בין בריאות נשים וגברים. היה מעצים ונהדר! למחרת פרצה מלחמה (שאני מקווה, שאכן נכנסה להפסקת אש); וברמה המשפחתית אנחנו ביישורת האחרונה של הסידורים לקראת החתונה של הבת שלי בשבוע הבא (טופו! חמסה)… כך שעד למועד כתיבת שורות אלו לא הגעתי למחברת שלי מהכנס כדי לסכם לכם מה היה.