|
אין ספק שיוצרי הסרט ראו הרבה עונות של מטבחי הגיהנום של גורדון רמזי כי עיקר האקשן במטבח של ג’ונס הוא צעקות, היסטריה וזריקת צלחות על הקיר. הזעם והאלימות הם כנראה דרכיו של השף המיוסר והפרפקציוניסט כשהמוקד הוא האגו של השף והצורך שלו באישור והכרה. בסרט, מדברים על “אורגזמה מאוכל” – חווית העונג של אוכל ואכילה – אבל תכלס, הסרט מתרכז בעיקר בייסורי היצירה ובשלבי ההכנה ופחות בעונג של הסועדים. וכשכבר כבר יוצאים מהמטבח אל המסעדה עצמה – הסועדים היחידים שמעניינים את יוצרי הסרט והשף הם מבקרי המסעדות, היריבים הקולינארים והשופטים הסמויים של מדריך מישלן. כאילו שאין קהל סועדים שעומד בתור ומשלם במיטב כספו כדי ליהנות מארוחה. . . |
|
וכשיוצאים לסרט, הצופים הם הסועדים שרוצים ליהנות מהסרט. גם פה, נשארים עם תחושה קלה של “קיפוח”. מרוב זעם, צעקות ושתיקות של הדמויות המרכזיות בסרט, נדרשת אמה תומפסון בתפקיד הפסיכולוגית – לספר לנו מה הרגשות של הדמויות המרכזיות כי התסריט והבימוי לא איפשרו לנו להבין אותן בעצמנו וחבל. . . חלק מידידי הטובים ביותר הם שפים והם מרמזים, לא פעם, על הקשר ההדוק בין מיומנות העינוג במטבח ובמיטה. גם בסרט שלנו, לאדם ג’ונס יש סקס אפיל מודגש שמתחמם על אש קטנה במשך כל הסרט. וכמו תמיד, בסרטים על שפים, גם פה יש את הקטע היפה של שף ושפית, שעובדים לילות כימים במטבח כדי להמציא את המנה המושלמת. הם חותכים, קוצצים, מזיעים, טועמים ומטעימים זו את זה ומגלים כמה כישרון בישול יש להם מאחורי היופי. היצירתיות במטבח וגאוניות התשוקה של מרכיבי המנות מצטרפים ליצרים שבדרך כלל מסתיימם עם כמה סצינות מיטה יפות ועדינות של ארוטיקה קולינרית מצולמת יפה כמו צילחות. אבל לא הפעם. יוצרי הסרט העדיפו שלא להשתמש בקופר – “חומר הגלם” המושלם שיש להם ולא פינקו עם איזו מנה טובה. אדם ג’ונס גזר על עצמו (ועלינו) התנזרות – שאולי מסבירה את פרצי הזעם וההרס העצמי שלו. אני לא רוצה לעשות לכם ספויילר רק אגיד שקטעי הקולינאריה בסרט מרהיבים, העלילה טיפה פחות. |
