משחק באש – הסרט

משחק באש – הסרט

אתמול ראיתי את הסרט החדש “משחק באש” עם ברדלי קופר (הההורס!!!) בתפקיד אדם ג’ונס השף המבריק עם החלומות הגדולים לקבל שלושה כוכבי מישלן. מומלץ ללכת לסרט רק אחרי ארוחה טובה או בידיעה ברורה שיש לכם לאן ללכת אחרי, כי יוצאים ממנו עם תיאבון בריא למשהו טעים. בכל מקרה, חסכו מעצמכם את הפופקורן הגרוע ואת הקולה המתוקה  – כי זה ממש-ממש אנטי גורמה.

.

.

צילומי המזון בסרט הזה מדהימים ביופים (הם חולפים מהר לכן טוב להישאר בריכוז) וגם הקטעים בהם רואים מקרוב כיצד מכינים את המנות משמחים ומרגשים. ניכר שהיה מישהו בהפקה שהקפיד על כל פרטי הפרטים, החל מעיצוב המזון ועד ה”צילחות” המושלם. אגב, את הקטע של כיצד עורכים שולחן במסעדת פאר (עם סרגל וכפפות לבנות) טוב שילמדו מקרוב גם בארץ. גם על צילומי התקריב של פניו היפות ומבטיו המהפנטים של השחקן הראשי אפשר לדבר שעות – אבל ממש לא צריך. ברדלי קופר הוא חתיך-על שיודע שהוא כזה והשחצנות הטבעית שלו משלימה היטב את השחצנות של הדמות אותה הוא מגלם. אדם ג’ונס הוא שף אמריקאי מהולל, שעבד לפני שנים במסעדה בפריז שם למד אצל שף גדול וחוזר עכשיו ללונדון מגלות באמריקה. אנחנו מבינים שאקורד הסיום בפריז היה צורם ושהוא השאיר חובות, בעיות וגם כמה לבבות שבורים. באמריקה הוא עשה לעצמו די-טוקס מסיגריות, סמים, אלכוהול ומסיבה לא ברורה גם מנשים. באופן פלאי, כל חבריו ורוב יריביו מפריז התקבצו בלונדון.  תחלית הסרט מזכירה את תחילת סדרת סרטי אושן (11,12,13) בהן אוסף הגיבור את חבריו הוותיקים ועל הדרך מלקט כמה כישרונות חדשים כמו קניין נבון בשוק האיכרים  – הכל הכל כדי לבנות את נבחרת החלומות שלו בדרך לכוכב מישלן שלישי.

אין ספק שיוצרי הסרט ראו הרבה עונות של מטבחי הגיהנום של גורדון רמזי כי עיקר האקשן במטבח של ג’ונס הוא צעקות, היסטריה וזריקת צלחות על הקיר. הזעם והאלימות הם כנראה דרכיו של השף המיוסר והפרפקציוניסט כשהמוקד הוא האגו של השף והצורך שלו באישור והכרה. בסרט, מדברים על “אורגזמה מאוכל” – חווית העונג של אוכל ואכילה  –  אבל תכלס, הסרט מתרכז בעיקר בייסורי היצירה ובשלבי ההכנה ופחות בעונג של הסועדים. וכשכבר כבר יוצאים מהמטבח אל המסעדה עצמה – הסועדים היחידים שמעניינים את יוצרי הסרט והשף הם מבקרי המסעדות, היריבים הקולינארים והשופטים הסמויים של מדריך מישלן.  כאילו שאין קהל סועדים שעומד בתור ומשלם במיטב כספו כדי ליהנות מארוחה.

וכשיוצאים לסרט, הצופים הם הסועדים שרוצים ליהנות מהסרט. גם פה, נשארים עם תחושה קלה של “קיפוח”. מרוב זעם, צעקות ושתיקות של הדמויות המרכזיות בסרט, נדרשת אמה תומפסון בתפקיד הפסיכולוגית – לספר לנו מה הרגשות של הדמויות המרכזיות כי התסריט והבימוי לא איפשרו לנו להבין אותן בעצמנו וחבל.

.

.

חלק מידידי הטובים ביותר הם שפים והם מרמזים, לא פעם, על הקשר ההדוק בין מיומנות העינוג במטבח ובמיטה. גם בסרט שלנו, לאדם ג’ונס יש סקס אפיל מודגש שמתחמם על אש קטנה במשך כל הסרט. וכמו תמיד, בסרטים על שפים, גם פה יש את הקטע היפה של שף ושפית, שעובדים לילות כימים במטבח כדי להמציא את המנה המושלמת. הם חותכים, קוצצים, מזיעים, טועמים ומטעימים זו את זה ומגלים כמה כישרון בישול יש להם מאחורי היופי. היצירתיות במטבח וגאוניות התשוקה של מרכיבי המנות מצטרפים ליצרים שבדרך כלל מסתיימם עם כמה סצינות מיטה יפות ועדינות של ארוטיקה קולינרית מצולמת יפה כמו צילחות. אבל לא הפעם. יוצרי הסרט העדיפו שלא להשתמש בקופר – “חומר הגלם” המושלם שיש להם ולא פינקו עם איזו מנה טובה. אדם ג’ונס גזר על עצמו (ועלינו) התנזרות – שאולי מסבירה את פרצי הזעם וההרס העצמי שלו.  אני לא רוצה לעשות לכם ספויילר רק אגיד שקטעי הקולינאריה בסרט מרהיבים, העלילה טיפה פחות.

לינק לטריילר