אישה חרדית, שחפצה ביקרי, העירה לי פעם שחבל שהספר שלי “עוגות בכיף” אינו כשר. “על מה את מדברת?” שאלתי אותה – “כל המתכונים חלביים או פרווה. מה פה לא כשר?”. “הצילום שלך על השער” היא ענתה לי, “מקשה מאוד”. למרות שהשרוולים מכסים את זרועותיי בצורה מושלמת והמחשוף העליון צנוע למדי, עצם העובדה, שעל שערו של ספר (בישול!) מופיעה אישה (שכתבה אותו!) פוסלת אותו. “אז מה עושים?” שאלתי בגישה עניינית. היא הסבירה לי שיש מי שעוטפות את הספר בנייר אטום (זה גם שומר על הכריכה…) ויש מי שתולשות את הכריכה ומשתמשות רק בדפי הספר. “הרוב, פשוט לא יכניסו את הספר הזה לבית ככה. לא חבל? אולי תוציאי מהדורה מיוחדת לכבודנו?”
“ובאמת, למה שלא נימנע ממחלוקת ופילוג מיותר?”
ב-27.8.12 פורסם בעיתון הארץ ש”כדי להימנע לחלוטין מהאפשרות להציג נשים, סיכמו אגד וחברת המדיה כנען כי לא יציגו בני אדם בשלטי פרסומת על אוטובוסים בבירה”. הלוגיקה של הצעד הזה היא שהפסקת פרסום המשלב דמויות (גברים, נשים או ילדים) תמנע אפליה מגדרית. לא רק נשים יודרו מן השלטים, אלא כ-ו-ו-ל-ם. דובר אגד, רון רטנר, מסר בתגובה: “הצורך בהסדר נבע בשל סיכון של ממש שנגרם לציבור הנוסעים והנהגים בשכונות החרדיות בעיר וכן בשל השחתת אוטובוסים, ומנגד הרצון שלא להפר את החלטת בג”ץ ולגרום להפליה. על כן הוחלט שהפרסום יהיה רק באחורי האוטובוס וללא דמויות בפרסום כדי להימנע ממחלוקות ומפילוג מיותר”.
ובאמת, למה שלא נימנע ממחלוקת ופילוג מיותר? הרי בסה”כ מדובר באוטובוסים בירושלים שמטרתם להסיע אנשים בעיר. ואם זה מפריע למישהו, למה שלא “נכבד את רגשותיהם”? התשובה היא שבמדינה דמוקרטית צריך לשים קוים אדומים ולהגיד “עד כאן”. באלימות ובמעשיי ההשחתה יש לטפל כמו בכל פריעת חוק, תהיה המוטיבציה האידיאולוגית אשר תהיה. כי זה הרי לא ייעצר שם. מה שטוב לאוטובוסים בירושלים בוודאי מתאים גם לתחבורה הציבורית במקומות אחרים. כל מה שצריך זה לרגום כמה אוטובוסים באבנים – כדי להסיר מהם אחת ולתמיד (כן! לתמיד!) את הנשים (שהרי הן הבעיה) ואחרי האוטובוסים? תחנות האוטובוסים, שלטי החוצות מעל נתיבי איילון, חנויות הבגדים והמרכולים — בקיצור צריך להעלים את מראה הנשים מן המרחב הציבורי. ואחרי שהעיניים כבר נרגעו, האוזניים בוערות בכל פעם שקריינית משדרת את החדשות בשידור הציבורי, בכל זאת, “קול באישה ערווה”. אולי גם את זה אפשר לפתור כדי לרצות את כולם. קריינים אנושיים הבייתה. במקומם נשמע רק קולות שיופקו באמצעות מחשב. אבל מה נעשה עם נשים בחנויות ובבתי חולים ובבתי ספר? מסובך למצוא פתרונות שיעקפו את הצורך בדמויות אנושיות. אולי באמת פשוט יותר שכל “בנות המלך” תשבנה בבית ובא לציון גואל.
“תארו לעצמכם שהייתה מתארגנת קבוצת הרזיה קנאית בשם “נטורי דיאטא”…”
זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך. יתכן שכיום, המדרון החלקלק שאני מתארת נראה מופרך, אבל אני מבקשת להזכיר שבכל קיץ בשנות ה-80 עוד ראינו צילומי ענק של דוגמניות בבגדי-ים על לוחות המודעות ובתחנות האוטובוס ואין פוצה פה ומצפצף. היום, אין פרסומאי שבכלל יעז להריץ קמפיין כזה, מחשש שישרפו את התחנות. עד לא מזמן היו גם קמפיינים לתחתונים ולמשקאות שכללו נשים יפות בלבוש שנחשב (אולי) חושפני. היום גם נשים בלבוש צנוע למהדרין פסולות להופיע בציבור. לא ירחק היום ונוכל לספר לנכדינו המשתאים איך פעם שידרו בטלביזיה את ‘רוקדים עם כוכבים’ (“כן, כן, גברים ונשים רקדו טנגו צמוד ואפילו לא נשואים”); ואת ‘הישרדות’ (“באמת נו…, גברים ונשים בבגדי ים יחד על אי בודד”).
תארו לעצמכם שהייתה מתארגנת קבוצת הרזיה קנאית בשם “נטורי דיאטא”. חבורה גדולה של אנשים, שהיו דורשים שיפסיקו להציג עוגות קרם בחלונות ראווה של מגדניות כי זה מקשה עליהם לשמור על הדיאטה ופוגע ברגשותיהם. הם היו רוגמים באבנים חנויות שמציגות “סברינות” עסיסיות, “קרם שניטים” פריכים ופרוסות גדולות של “טורט מוס שוקולד טרי-קולור” משום שהחשיפה הלא צנועה של המזון היא בבחינת פגיעה ברגשותיו של מגזר שלם. האם גם אז היה דובר משרד כלשהו אומר “… על כן הוחלט שהתצוגה תהיה רק באחורי המסעדה וללא מזון בוויטרינה כדי להימנע ממחלוקות ומפילוג מיותר”? מעתה מותר להציג לראווה רק אוכל שאינו מעורר תאבון. לא עוד עופות מסתובבים ומשחימים בגריל; לא עוד ככרות לחם מסודרות בשורות ריחניות. אפשר בהחלט להציג קולרבי, כרשה וכרוב ניצנים. יתכן שאז, הייתה פוגשת אותי פעילה של נטורי דיאטא ומספרת לי איך בבתי נאמני הארגון נתלשים צילומי העוגות מתוך הספר שלי, או מרוססים בצבע שחור כי זה מקשה מאוד. “למה שלא תתחשבי? אולי תוציאי מהדורה מיוחדת לכבודנו?”. אז זהו שלא.
פורסם לראשונה במגזין קומפרס www.compress.co.il
