“מה באמת?!  את הבת של רוּצִירקִיס?!!” שאלו אותי בפעם האלף (לבשתי חיוך מנומס) ועניתי בחיוב. הפעם, כבר לא טרחתי לתקן:  רות סירקיס (זאת לא מילה אחת!)  “יאה, אז איך את לא שמנה…?!..תגידי, תגידי, היא באמת מבשלת את כל המתכונים שהיא נותנת?  ואתם אוכלים? ככה?  נו, וזה באמת יוצא לה טעים כמו בספר? גם בבית?… מה את אומרת… ? נו,  אז איך את בכל זאת לא שמנה?…?! ”

 

מונולוגים שכאלה ליוו אותי מגיל צעיר(בספריה העירונית, בבנק ובתור לרישום לאוניברסיטה).
עד היום אני פוגשת, לא פעם, אנשים זרים שאמא שלי (שלי!) מאוד חשובה להם. היא הייתה איתם תחת החופה, היא חילצה אותם מהארוחה הראשונה עם החותנת, היא גילתה להם את אמריקה (ואת סין, ואת הודו ואת הונגריה…); אמא שלי נתנה לאמא שלהם רשות לבשל אחרת מאמא שלה. והיה טוב.  אמא שלי נתנה גם להם רשות להיכנס למטבח ולהכין בעצמם “משה בתיבה” ו”ביצה בקן” ועוגת שוקולד נפלאה. וגם היה טוב. מסתבר שאמא שלי נגעה בחיים של המון אנשים, ועשתה להם טוב וטעים, ובינינו אני אומרת לכם, שהיא בכלל לא יודעת שהיא כזאת…

 

 

השבוע, ביום העצמאות, אמא שלי מקבלת את פרס יקירת העיר תל-אביב. העיר בה נולדה וגדלה, ואליה שבה אחרי שנות נדודים בעולם. אני גאה בה מאוד ומרשה לעצמי להגיד שהעץ עליו צמחתי הוא עץ תפוחי זהב, שפריו רק משתבח משנה לשנה. אני רק מקווה שאני לא נפלתי רחוק ממנו. אין ספק, שהקריירה שלי בתחום המזון, ההופעות והכתיבה על האוכל נולדה בזכות אמא שלי  ואני מודה לה על כך לנצח. אבל, מה שמפתיע (וגם נכון) הוא שדווקא הקריירה של אמא נולדה בזכותי…

 

בתחילת שנות השישים נסעו הורי הצברים לבוסטון. אבא, בוגר הטכניון, קיבל מילגה ללימודי התואר השני בהנדסת אלקטרוניקה ואמא, בוגרת האוניברסיטה בעברית ועובדת סוציאלית במקצועה, מצאה עצמה פתאום מובטלת. מסתבר, שבבוסטון הקתולית והשמרנית של תחילת שנות השישים  לא ראו בעין יפה, שאישה בהריון תסתובב בשלג ובגשם בין משפחות נזקקות. יותר מזה, באחד מראיונות העבודה אפילו טרחו ו”הסבירו” לה, שבעצם עובדת סוציאלית הייתה  צריכה לבוא ולבקר אותה: בהיותם זוג צעיר ותפרן, ללא משפחה או חברים קרובים ועוד עם לידה ראשונה צפויה בתחילת האביב…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכך קרה שההריון איתי, השלג הבוסטוני וסדר היום המטורף של אבא (שכלל לימודים קשים ושתי משרות), כפו על אמא שעות רבות לבד בבית. ואמא, בהיותה למדנית אוטודידקטית נצחית ואישה חרוצה ביותר, ניצלה את השעות הרבות בבית לקריאה ולצפייה בטלוויזיה החינוכית. המכשיר, שדלק שעות רבות בעודה עושה את מלאכות הבית, עזר לה לשפר את האנגלית שלה מחד ומאידך ללמוד בישול מתוכניות הטלוויזיה של ג’וליה צ’ילדס  (ה”רות סירקיס” של אמריקה). בעקבות תוכניות הטלוויזיה, נרכשו גם כמה ספרי בישול באנגלית. ולמרבה הפלא, הוראות ההכנה הבהירות של ג’וליה  והביצוע המדויק של אמא הניבו מיני מזון טעימים ונהדרים, שאמא אף פעם לא הכינה ולא הכירה.

 

השלב הבא בהרפתקאות המטבח של אמא היה השלב היצירתי – התאמת המתכונים האמריקאיים לחוקי הכשרות ולטעם הישראלי שלה ושל אבא. את המתכונים החדשים דאגה אמא לתעד בכתב באופן מדויק ומסודר, וכדי להשלים את התיעוד החליטו ה”סירקיסים” גם לצלם כל מנה חדשה ושולחן ערוך יפה. ואם יורשה לי להשוויץ, גם פה היה לי חלק נכבד: כיוון שבשלב הזה של הרומן של אמא עם המטבח, אני כבר הייתי “בחוץ” וגם אחותי נורית נולדה והתפתחנו (כך אומרים…) מאוד יפה. המצלמה המקצועית שנקנתה (שאז היתה מצרך נדיר ויקר) שימשה כדי לתעד אותי, את אחותי  וכמובן גם את “אחי הזמניים”: העוגות, הסלטים והעופות שיצאו תחת ידיה של אמי.

 

וכך יצא שבשנת 1965, הורי חזרו ארצה עם שתי בנות קטנות ועם ארגז גדול  וגדוש במתכונים וצילומי מזון יפים. יום בהיר אחד התייצבו מהנדס האלקטרוניקה (הצלם) והעובדת הסוציאלית (הסופרת) במשרדו של יוסף לפיד בבית “מעריב” והציעו לו הצעה שלא יכול היה לסרב לה. הצמד החרוץ הציע לספק לעיתון הנשים החדש “את”, מדורי מזון מקוריים: הכוללים צילומי מזון ומתכונים בדוקים, כשרים, בעברית צחה, המותאמים לחגים, לעונות ולטעמים בישראל. ועד כמה שזה נשמע היום מובן מאליו – בזמנו המדורים המקוריים היו חידוש מרעיש ו”שוס” לא רגיל!

 

מדורי המזון הגיעו למערכת “את” מדי חודש בחודשו – בדיוק בזמן (גם כשגרנו בלוס אנג’לס בתחילת שנות ה-70): זאת אומרת, שהעבודה על כל מדור – כתיבה וצילום – החלה כבר חודשים לפני הפרסום: ליד החנוכיה טעמנו מטעמים עם פירות יבשים למדור ט”ו בשבט; בט”ו בשבט כבר זללנו אזני המן; טעמנו עוגות ללא קמח בעודנו מחופשים ועוגות גבינה מיד אחרי פסח…

 

המתכונים בספרים “מהמטבח באהבה”, “המטבח הסיני”, “ילדים מבשלים” (עם תצלום שלנו, כמובן, על הכריכה הקדמית …) ועוד רבים וטובים הומצאו, נכתבו, נוסו וחלקם אף צולמו אצלנו בבית. לעיתים נדירות אכלנו שוב את אותו המזון: ה”ניסיונות” היו ארוחות הצהרים והערב כמעט תמיד.  ותשאלו, “מה עושים אם עובדים כבר חצי שנה על אוכל סיני (והילדים כבר רוצים, אעפס, פירה ושניצל כמו כולם….) ?”  “זה מה יש עכשיו! – מחכים!” חלק משגרת חיי היו עזרה בקניות, בבישול, בטעימות ובהערכה של אוכל חדש ומפתיע. למדתי לזהות טעמים, להגדיר במילים מרקמים ולדבר את “שפת האוכל והמתכונים”. לכן, היה זה אך טבעי, שבבוא היום גם אני אמצא את מקומי בקרב הבשלנים, עיתונאי המזון, מחברי ספרי הבישול, העורכים והיועצים בתחום הגסטרונומיה.

 

בחיי ובחיי אימי נסגרים ונפתחים מעגלים נשיים סביב הריונות, לידות, יצירתיות וטלוויזיה: את הכתבה הראשונה שלי ב”את” כתבתי בעקבות טלפון סקרני של העורכת בזמנו, שהתקשרה לשאול את אמא אם הבחורה (בהריון…) עם העיניים הכחולות שהיתה אתמול בטלוויזיה בעורץ 2 היא במקרה הבת שלה ואם כן האם היא גם יודעת לכתוב…? כך התחלתי לכתוב ב”את”.

 

28 שנה ויומיים לאחר שילדה אותי – אמא נכנסה לכבודי שוב לחדר הלידה והיתה איתי בלידת בתי דריה – נכדתה הראשונה. עודנו בחדר הלידה עם ההתרגשות והצירים נכנסה שיחת טלפון מעורכת ב”מעריב” בקשר למדור דחוף שאמא מתבקשת לכתוב. אמא הסבירה שהיא “קצת באמצע משהו אחר…” ולא תוכל לספק את הנדרש. כשהעורכת הבינה מהיכן אמא מדברת, היא מיד הזמינה מדור ייחודי: “מה מכינה רות סירקיס לבתה אחרי הלידה?”.

 

למדור אמא קראה “לפנק את תמי” ולמרבה הפליאה של רבים היו בו רק מתכונים של ירקות: ארטישוק חגיגי, פטריות מיוחדות ושום אפוי בשמן זית. השום האפוי היה ונשאר אחד המאכלים החביבים עלי ביותר ולכן בעונת השום הטרי אמא מכינה לי אותו שוב ושוב (כשיש “פרוטקציה” אצל רות סירקיס – לא צריך קשרים…).

 

 

 

 

 

 

אחרי דריה ילדתי את לינור, ואמא חיכתה לי, כמובן בבית עם אוכל, עוגות ומשקאות בריאות מזינים. במשך שנים כתבתי את מדור העוגות בעיתון “לאישה” ולפני כמה שנים פרסמתי את ספרי הראשון “עוגות בכיף”. סופרים ומחברים רבים מתארים את תהליך הכתיבה של ספר במונחים של הריון ולידה. לכן היה זה רק טבעי שאת הספר אני “אלד” בבית – בהוצאה לאור של אמא. בספר שלי, כמו בספרים של אמא, היו אזכורים ורמזים למנות מיוחדות לבני המשפחה. כך בספרי יש מתכון לעוגת שוקולד נהדרת בשם “עוגת השוקולד של לינור” ו”כדורי הפונטש של דריה”.

גם כשילדתי את רומי בתי השלישית. אמא הביאה לי מנות קטנות של אוכל מפנק וטעים לבית החולים. האוכל, רובו ככולו, היה בעצם ה”נסיונות” האחרונים של – הספר “מהמטבח בקלי קלות”, שנולד כמה שבועות אחר כך.  מתוך המנות שאמא הביאה לי אהבתי במיוחד את מרק הדלעת עם הבטטות שמתקבל קטיפתי, כתום וסמיך. אפשר לומר, שגם מרק זה הוא סוג של “סגירת מעגל”, כי מרק “גורמה” מודרני זה הוא בעצם גרסה למבוגרים של “גרבר” –  אוכל לתינוקות: מרק טחון, יפה, טעים ומזין – התגלמות של אוכל “אימהי”.

 

אני רואה בפליאה ובגאווה גדולה את ההתפתחות המתמדת של אמא שלי בכתיבה, בהוצאה לאור ובעסקים בכלל. בשקט שלה היא צופה, מזהה צרכים ומגמות ומספקת את הצרכים (הכי בסיסיים מסתבר) של קהל הקוראים האוהד והנאמן שלה.

 

בשנים האחרונות העמקנו את העבודה המשותפת שלנו והיא סמכה עלי  לעשות לכל הספרים שלה את הפוד-סטיילינג: עיצוב המזון לפני הצילומים. אני חותמה על הספרים “פשטידות עולמיות” ; “סלטים עולמיים”; “מאסיה באהבה” ו-“משוויץ באהבה” עוד. בנוסף גם הופענו יחד בתוכניות טלביזיה ורדיו ועל במות בהופעות משותפות מול קהל נלהב ומאזין.

 

 

אני לא יודעת באלו מקצועות בנותי יבחרו ואילו מעגלים נשיים של הריון, לידה ויצירתיות יפתחו וייסגרו בינן לביני. אבל מה שבטוח, שבדומה לי ולאמא, גם אני והן נעשה את השיחות הכי חשובות סביב שולחן האוכל במטבח עם “משהו” טעים, שאחת מאתנו תכין. אמן.