fbpx

adam_eve300

 

על התפשטות ודברים פשוטים

 

 

בסוף החודש אציין עוד יום הולדת (אולי היה מצופה שאכתוב שאני ‘אחגוג’ – אבל לפעמים גם האמת היא אופציה). ימי הולדת הן תמיד הזדמנות טובה לעשות כמה סיכומי ביניים ואולי גם לשתף בתובנות שהן מייצרות. אם פעם אתבקש לספר על ארוחה אחת ויחידה, שלא שוכחים ושטעמיה ורשמיה נשארים איתך לשנים רבות, כנראה שאציין ארוחה לילית אחת שכללה חצי ליטר בירה גרמנית ובייגל רך. עם מלח. זהו.

 

 

תשאלו בוודאי – מה היה כל כך מיוחד בארוחה הזו, מעבר לאיזון המושלם בין הקרירות-מתיקות-מרירות של הבירה לבין הפריכות-רכות-מליחות של הבייגל?  והתשובה היא – כל ה”מסביב”. הארוחה הספונטנית התקיימה ב-באד-הומבורג, עיירה ציורית הסמוכה לפרנקפורט, בזמן יריד הספרים הבינלאומי לפני שמונה שנים. זו הייתה ארוחת “ניצחון אישי” בשעת לילה מאוחרת. באותו היום הצלחתי למכור להוצאת “לה רוס” הצרפתית זכויות יוצרים בספר שהייתי שותפה בכתיבתו. רוב הישראלים חוזרים מפרנקפורט עם קניות. אני חזרתי עם מכירה. סיבה לחגיגה.

 

 

המליצו לי לגשת לבית המרחץ היפני הגדול “טאנוס-טרמה” שבמרכז העיירה. המקום פתוח מדי יום עד חצות ומציע למי שצועד קילומטרים בהיכלי היריד מרגוע בבריכות, בגן האבנים היפני בחוץ או תחת הפגודה הגדולה בפנים. המשתכשכים מוזמנים לחוות מעברים קיצוניים של טמפרטורות: בריכת המים החמים תחת כיפת השמים הכהים מעלה אדים שמסנוורים ומסתירים את העומדים במים; בריכות המים הקרים בחלל המקורה מעקצצות ומעוררות. במעברים מפה לשם ובחזרה הגוף מצטמרר ומתכווץ, נרפה ונרגע והכול כשברקע מוזיקה נעימה ביותר.

 

 

במרכז הקומה השנייה ממוקם הבר וסביבו מתפתלים מסדרונות מעוגלים שמובילים לשורה של חדרי סאונה קטנים מעץ. בכל סאונה מוצעת אווירה ארומה-תראפית אחרת: על לוח קטן מחוץ לכל חדר, מפורטים מה הטמפרטורה, אחוז הלחות והניחוח המופץ בו. לדוגמא: חום נמוך ויבש מתאים למדיטציה, ניחוחות דבש, יסמין ולבנדר – מרגיעים. לעומת זאת חום ולחות גבוהים מנקים את הגוף בשל ההזעה המוגברת, ואילו מנטה, רוזמרין ואיקליפטוס – דווקא ממריצים. בית המרחץ המה אדם באחת עשרה בלילה. אהה, כן. כולנו היינו ערומים (עכשיו, כשיש לי את תשומת לבכם, אני מבטיחה לשוב לנושא).

 

 

בשבוע שעבר הלכתי לקנות בגדים חדשים. אני לא אוהבת לקנות בגדים או נעליים. בעיקר נעליים. ואם בכך אני מנפצת מיתוס קלישאתי על חיבתן של נשים ל”שופינג”, לא איכפת לי (כבר סיכמנו בתחילה, שהאמת הערומה תוצג פה בפניכם). קצב ההופעות שלי בתקופה האחרונה תרם לבלאי גדול במלתחה שלי ולא נותרה לי ברירה אלא לצאת לציד. המוכרת בבוטיק עמדה מאחורי ומנתה את יתרונות ה”לוק” שהיא הרכיבה לי: “זה מאריך לך את הרגליים, משטח לך את הבטן ואוסף לך את התחת ממש יפה”. בעודה מותחת את בד החולצה מעל ומתחת לשדיי הוסיפה: “המחשוף עושה לך צוואר ארוך והצבע הזה מבליט לך את העיניים. עשר! עשר!” היא סיכמה בסיפוק ורק קיוותה שאני שומעת יותר טוב ממה שאני רואה.

 

 

מעבר לכיסוי העור, הבגדים שלנו מגדירים אותנו: “לוק” של מרצה, מדי חיילים, גלימת השופט וחלוק הרופא המנתח. הם מספרים לעולם מה מעמדנו הסוציו-אקונומי, האם יש לנו ‘טעם’ ואיפה אנחנו נמצאים על הסקאלה האופנתית בין הקונפורמיסטים לרדיקלים החופשיים. כל בוקר אנחנו מתלבשים – ומספרים לעצמנו ולעולם סיפור – סיפורי בדים.  הבגדים מסתירים את הגוף שלנו: את הצלקות, את שיער הגוף ואת האיברים שיש להצניע. הם ‘מרימים’, ‘משטחים’ ו’מבליטים’  – כדי ליצור אשליה של גוף מושלם, ואם לא ממש מושלם אז בוודאי יפה יותר ממה שהוא באמת. האומנם? הבגדים חוסכים מאיתנו מבוכה. הם מגנים עלינו מפני מבטם של זרים. מפני העלבון, הבוז או התשוקה שהגוף שלנו יכול לעורר אצל אחרים.

 

 

ואם נחזור ללילה המכונן ההוא – כאב הגב התחתון, מההליכה על עקבים במשך שעות, יחד עם האופוריה מחתימת ההסכם ומכת האלכוהול לראש הכניסו אותי למצב שמזכיר מדיטציה. ישבתי ערומה ליד הבר וחשבתי על בגדים. בעיקר של נשים דתיות בארץ ועל ה’צניעות’ הנדרשת מהן ככלי שליטה בידי גברים. תהיתי לגבי ‘עוצמות-העל’ הנשיות הטמונות במרפק חשוף, צוואר או קרסול. הרהרתי באופיים החלוש, כביכול, של גברים, שאינם יודעים, כנראה, לדחות סיפוקים ושלכן צריך להסתיר מהם את מושא חשקיהם. הרמתי עיניי והבטתי סביב. המציאות עמדה בסתירה לתיאוריה.

 

 

בעודי נמצאת באזור שמוגדר בחינניות “נטול טקסטיל” textile-free לוגמת באיטיות את הבירה וממוללת בין אצבעותיי נגיסי בייגל קטנים, אי אפשר היה שלא להביט בנוף האנושי שמסביב. מאותה הסיבה שג’ורג’ מלורי רצה לטפס על האוורסט – “כי זה שם”. ואכן, ‘זה’ היה שם. בשפע אנושי. גברים ונשים, בכל המידות, הצבעים, הצורות והציוד עברו בטבעיות מחלל אחד למשנהו. לא ידעת מי עשיר ומי עני; מי מהנדס ומי אשת מהנדס. אנשים נכנסים ויוצאים מחדרי הסאונה הריחניים, מתקלחים, מתיישבים לשתות בירה ומשוחחים עם חברים. המוזיקה הייתה טובה, התאורה רכה, והאווירה הייתה עניינית לחלוטין. המגבות הקטנות שניתנו בכניסה שימשו בעיקר להתנגבות אחרי המקלחות ולצורך ישיבה (כי ספסלי העץ בסאונה לוהטים והכיסאות בבר קרים). לא. לא נעצתי מבטים, אבל ראיתי בבירור מה שהיה לראות. וראו גם את שלי. בעיקר הופתעתי, אולי אפילו התאכזבתי. הסתבר לי שהבושה והמבוכה ו/או הריגוש והפיתוי מפנים את מקומם, במהירות מדהימה, לנינוחות כמעט אדישה. אחרי כמה דקות כולם מבינים את הפרנציפ ומשתחררים. כן, כן, כל מי שציפה לראות דגלים מתנופפים בראש התורן או חניתות שלופות, מצא עצמו מתאכזב: הגנרלים נחו בשלום והזקיפים נרדמו בשמירה. כוח המשיכה שהיה החזק ביותר באותו ערב היה דווקא זה של כדור הארץ, והשפעתו ניכרה בכל.

 

 

כשסיימתי לאכול ולשתות, כרכתי את המגבת הקטנה סביב מותניי ודגמתי עוד כמה ניחוחות סאונה, מנסה לזהות את הריחות ואת השפעתה של סאונה דבש ומחטי אורן עלי. התהלכתי שם בביטחון גדול. לא חשתי שאני טרף או איום. החוויה הייתה של שחרור ושמחה. זרים חייכו זה לזה ונדו קלות בראשם. תשאלו בוודאי “מה עוד קרה שם בחדרי חדרים?” ואני אענה בכנות שאני לא יודעת. אני מנחשת שהייתי “קולטת” בחושי המחודדים שקורה ‘עוד משהו’ אם היה, כי “כשזה שם זה שם” ואנשים מרגישים בזה. הלילה נגמר כמה דקות לפני חצות כשהכרוז ביקש מכולם לעבור בזריזות לחדרי ההלבשה ולעזוב, כי זמן זה זמן בבאד-הומבורג. חזרתי לשגרת חיי, הכוללת טקסטיל אבל נצרתי את התובנה של הפשטות הטבעית של גוף הגבר וגוף האישה: האמת הערומה היא שאנחנו לא שחקני פורנו ולא דוגמני ז’ורנאלים. אנחנו – פשוטים. פשוט בני אדם.

 

 

 פורסם לראשונה במגזין קומפרס www.compress.co.il

 

מבצע מיוחד
בעקבות המצב

הקורס שלי
"המדריך ליסודות התזונה המבריאה"
במחיר מיוחד

49 ש"ח בלבד!

המבצע לזמן מוגבל.

דילוג לתוכן