“המנצחת בטח לובשת חוטיני בצבע גוף” לחשתי לאילנה בזמן שהמקהלה שרה “…איתמר בן אב”י – גבר כלבבי. אליעזר בן יהודה ..”. אני מנחשת שאתם הייתם עונים לי “מה?!”, לא “מה? סליחה, לא שמעתי אותך…” אלא “מה?! מה עובר לך בראש? ומה יוצא לך מהפה?”. אבל אילנה רק הביטה בי במבט הצידה כזה, חייכה ומתחה עוד יותר את צווארה כדי לראות את חברי המקהלה של ותיקי העמק שרים ונעים מצד לצד בקצב טבעי ל-“מילים-מילים… מילים-מילים הוא בדה ממוחו הקודח”.
אני אוהבת את אילנה כמו שאוהבים לחם שחור עם חמאה טריה. אהבה בלי גינונים או סיבה גבוהה. היא החלק המסדר והמסוּדר בחיי. אני לא אוהבת את המילה “מזכירה” כי אילנה לא מזכירה לי כלום. ההפך. היא עוזרת לי לשכוח. וזה מכניס לי הרבה שקט. היא ה”משכיחה” שלי. פעם, כשהיה מגיע סמס או מייל הייתי קוראת אותם באמצע נסיעה או קניות בסופר – קוראת ויודעת שאין סיכוי שאצליח להשיב תשובה נבונה ובזמן. בעודי קוראת הייתי נזכרת בחיסונים שצריך לעשות לכלבים, בעוגה שצריך לאפות לבית הספר, בכביסה, בהסעות… וכל אלה לפני ואחרי איזה מסע למצפה בגליל או מתנ”ס בחבל יואב-יהודה לצורך הופעה. גורלה של הבקשה היה נחרץ לשקוע לתהום הנשייה עוד לפני שהייתי מסיימת לקרוא. מאז שיש לי את אילנה – המשכיחה שלי – אני עושה “העבר” עם כמה מילים והיא מטפלת בזה ומספרת לי מה היה. קוסמת.
לאילנה רף יש עסק עצמאי קטן שלה לניהול עסקים עצמאיים קטנים של אנשים אחרים – “באבושקה” עסקית שכזאת (חפשו אותה בגוגל או בפייסבוק). אני יודעת שאני לא הלקוחה היחידה שלה, אבל רק אלי היא התקשרה אתמול אחר הצהריים ושאלה אם יש לי זמן לבוא בערב לאירוע תרבותי בבית העם בבית יצחק – כפר הבירה של עמק חפר – לשמוע את אימא שלה שרה עם המקהלה במופע חגיגי לסוף שנה. אתם רואים? זאת בעיני גדולתה של אילנה המשכיחה שלי – הרי היא יודעת מה קורה לי ביומן, כי היא מנהלת לי אותו – ובכל זאת שאלה אותי בנימוס אם אני פנויה. שמחתי על ההזדמנות לצאת מהבית להופעה ולא להיות על הבמה. סיכמנו שאחרי ההופעה גם נאכל ביחד. ערב “בנות”.
באתי מאוד מוקדם, המקהלה עוד עשתה חזרות על הבמה של בית העם. ככה זה בכפר של ייקים – לומדים לדייק. בכניסה, ראיתי את יהונתן גפן ואתגר קרת יושבים וחותמים על ספרים שלהם – 
פרסים למנצחים של תחרות הסיפור הקצר בעמק חפר. הערב היה תרבותי במיוחד וכלל חלוקת פרסים למי שהשתתפו בתחרות, זֶמֶר מקהלה ושיח סופרים. אתגר ויהונתן דברו על שירה, סיפורים קצרים, משפחה ויצירה. יהונתן הוא החם של אתגר. הם גם משפחה וגם חברים. שניהם לבשו ג’ינס ואת אותה חולצת טריקו (שיהונתן קנה לשניהם) של תוכנית הטלוויזיה breaking bad. כמו תלבושת אחידה של ‘מאגניבים’. ראו עליהם שהם אחרי מקלחת וטיפה מתרגשים. לפני שבוע הופעתי יחד עם אימא שלי. אני מכירה את ההתרגשות הזאת. גם אתמול אני התרגשתי. בעיקר הצטערתי שלא חשבתי על זה עד הסוף, שאני אפגוש פה סלבס. הייתי בג’ינס וקלאפ’ס וחולצת טריקו מעפנית ובגלל שמיהרתי לא הספקתי לעשות עוד מקלחת מהבוקר; השיער שלי קיפץ סביבי ברעמה חצופה; אני בסוף של דלקת עיניים אז גם לא התאפרתי – הקיצור – נראיתי שיט והתביישתי להגיד להם שלום או להציג את עצמי.
“נו אימא — את מגשימה חלום ישן אההה?” קראה אילנה לאימא שלה, מיכל, כשהיא באה להגיד לנו שלום, אחרי החזרה האחרונה ולפני ההופעה. אילנה ואני ישבנו על המדרגות של בית הכנסת ושתינו קפה מכוסות נייר. היא סיפרה לי זיכרונות ילדות של משחקים על מדרגות בית הכנסת של חיבת ציון – מושב קטן בצפון עמק חפר. מיכל לא רצתה לשבת ולא רצתה קפה. התרגשות. שיערה לבן ומסופר קצר, הייתה לה מחרוזת חרוזים אדומה, שהתאימה לשפתון שלה. היא נראתה בעיני מאוד חמודה וחגיגית. “איזה חלום?” מיכל שאלה את אילנה והיא אמרה: “להיות אחות – הנה את לובשת לבן”. מיכל צחקה, החליקה את החולצה שלה ואמרה “נו… נו..”. שתקנו. תדעו שיש המון יתושים על הדשא שבין בית העם לבית הכנסת בבית יצחק ואנחנו גירשנו ומחצנו אותם באדישות תוך כדי השתיקה. “את יודעת שאני מתה על אתגר קרת” חייכה מיכל לאילנה. “סיפרתי אותו בסדנא למספרי סיפורים, שעשיתי לפני שנתיים. הוא נהדר. כל כך חכם ושנון…”. “נו, אז תיגשי להגיד לו שלום הוא חותם על ספרים בכניסה” הצעתי לה. “…לא.. מה הוא צריך עוד נודניקית כמוני…”. “תיגשי – תיגשי עודדתי אותה. אגו של אומן מופיע זה כמו גור – אין דבר כזה ‘ללטף יותר מדי’…”. הצעתי לה מה שלי לא היה אומץ לעשות.
יש לי ארון מלא בגדים שחורים ולידם מגירות עם מיני צעיפים, 
שאלים ובדים צבעוניים אחרים. בשבילי, ללבוש שחור בהופעות זה הכי דומה ללא ללבוש כלום. “שחור מרזה. שחור מצר היקפים” אני מסבירה בתחילת המופע מה אני לובשת ולמה. אני די חשופה על הבמה בתכנים שלי ובנוכחות. אם אני צמאה – אני אשתה. אם חם לי – אוריד את הצעיף ואזיע בלי בושה. “את רקדנית מהפנטת” אמרה לי מישהי בשבוע שעבר ואני לא ידעתי אם היא צוחקת או רצינית. “את לובשת שחור – אבל את כמו מלאך מרחף ומצחיק” היא הוסיפה והתרחקה לפני שהספקתי לברר מה שמה. כשאני חושבת על זה עכשיו – אני לא זוכרת מה היא לבשה ואיך היא נראתה. כשאני חושבת על זה עכשיו – הייתי צריכה לגשת לאתגר ויהונתן להגיד שלום.
“היא בטח יודעת שבזמן שמקשיבים למקהלה – כולם מסתכלים לה על הישבן. הרי היא עם הגב לקהל בקדמת הבמה” לחשתי לאילנה הסבר לשאלה שלי בקשר לתחתונים. היא רק חייכה אלי שוב ואני חשבתי שאולי אני מפריעה לה לשמוע את מיכל במקהלה. אני לא הצלחתי להבדיל בין הקולות השונים – אבל אילנה מכירה את הקול של אימא שלה מזמן ולא רוצה לפספס. שתקתי. כל נשות המקהלה לבשו לבן. שמלות או חולצות ומכנסיים בצבע לבן. ואַת רואה מיד מי תמיד הייתה חתיכה ומי אף פעם לא ידעה איך לזרוק על עצמה בגד; מי מרגישה בנוח על הבמה ומי סופרת את המילים לאחור שזה ייגמר (שזה לא בהכרח אותן נשים – מייניד יו). הישבן המפואר של המנצחת היה במרכז הפריים שלי והוא התאים כל כך יפה לשמלה הלבנה הקייצית שלה עם הגב החשוף, לסנדלים השטוחות בצבע כסף, לשיער הבלונדיני המתולתל שלה שהיה אסוף במין חצי סידור חצי רישול שכזה. עם שווענצים נופלים ככה בטבעיות. היא חייכה ופיזזה ועשתה תנועות מלאכיות כאלה של מנצחת על מקהלה. היה לה גם חליל צד כסוף והיא ניגנה וניצחה ושרה בצרפתית בחינניות טבעית כל כך. בחיי. בחיי – רציתי מאוד להתרכז רק במוזיקה אבל לא ראיתי שום ‘פס-גומי’ בקו הירך/ישבן שלה מתחת לחצאית הלבנה ההדוקה שלה. אילנה הייתה בשלה ולא רציתי להטריד אותה יותר. נעצתי מבטים שוב ושוב בשקט. עד שנגמר הקטע הראשון של המקהלה כבר נחה דעתי והייתי די בטוחה: “כן, היא לבשה חוטיני בצבע גוף”.
תגובות, שיתופים ולייקים יתקבלו בשמחה
