פרות, סדר והפרות סדר

פרות על מצה

פרופ' טמפל גרנדין היא מומחית עולמית להתנהגות בעלי חיים, כוכבת בתעשיית גידול הבקר לבשר בארה"ב בזכות עיצובים חדשניים של מתקני הובלת בקר לשחיטה בצורה הומאנית. לגרנדין יש חברת יעוץ חובקת עולם, היא כתבה ספרים ומרבה להרצות. בשנת 2010  מגזין טיים מנה אותה כאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בקטגוריה "גיבורים" שכן  טמפל גרנדין הגיעה להישגיה המרשימים על אף שהיא אוטיסטית.

  

 

איך הגיעה לעיסוק מרנין זה? בנעוריה בילתה חופשות בחווה שבה גידלו פרות לתעשיית הבשר. היא התבוננה בהיסטריה שהייתה אוחזת את העדר שסירב לנוע אל הטבח. נדרשו פועלים רבים לדחוף את הפרות לתחנתן הסופית. גרנדין מעידה על עצמה, שדווקא האוטיזם שלה הביא אותה להבין טוב מה מפריע לפרות להתקדם בשקט אל מותן. היא מספרת כיצד זחלה במסלולים והביטה בהם מנקודת מבטן של החיות. היא הסיקה שענף בודד על השביל יגרום לפרה הראשונה לבלום ושאחריה יעצור כל העדר. היא הבינה, בין היתר, שמסלולים מגודרים עם פניות חדות מדי ומעברים מאזורים מוארים לאזורים חשוכים מכניסים את העדר כולו לאי-שקט.

 

 

בעסקי הבשר כמו בכל עסק, "זמן הוא כסף". ככול שהתור ינוע מהר יותר כן ייטב. היא עיצבה מחדש את מסלולי הגישה מהמשאיות לעמדת החישמול (ההריגה): בזכותה, העדר יורד מהמשאיות והולך בשקט, כמעט ללא התערבות אנושית, במעברים מעגליים שהולכים ונעשים צרים, עם תאורה אחידה וזוויות טיפוס מתונות. גרנדין יצרה יד מכוונת נעלמה, שמוליכה את הפרות – כאילו מרצונן החופשי – עד לעמדת החישמול ממש כשהן נינוחות ורגועות. הסוף אגב לא השתנה.

 

לקראת החג, כשאני מחכה בתורים האינסופיים בקניונים עם התאורה המצוינת והמעברים הנוחים, אני מוצאת את עצמי תוהה, מה הייתה טמפל גרנדין חושבת עלינו.  הדרך שלנו לקופות מאורגנת נכון? היית משנה משהו? אני מאמינה שהיא הייתה מרוצה בסך הכל, אנחנו נעים בצורה שוטפת, כמעט ללא התערבות. המסלול שעיצבו עבורנו עובד מצוין: זה מתחיל בהפגזה מדרבנת בכל סוגי המדיה – 'לרוץ ולקנות'. כבר אין מכירות  סתם: יש רק "חגיגת קניות מטורפת". מי שלא מעוניין להיות חלק מהחגיגה המטורפת הוא ללא ספק מטורף. זה ממשיך בעיתונות ה"מערכתית" שמדווחת באריכות על בולמוס הקניות לחג ובכך מקבעת ומלבה אותו. ולסיום אם את תוהה פתאום  "איך אשלם את כל זה?" מגיעות ג. יפית ומאיה, שמסבירות ש"אין בעיה לקבל הלוואה של 40,000 ₪". היד הנעלמה דואגת לאיזון עדין ומדויק בין ה'קריז' ההיסטרי לקנות לבין ה'קוויק-פיקס' של האשראי, שמרגיע אותנו, עד לעונג הבא.

 

 

" 'כיף' לעשות שופינג" אנחנו משכנעים את עצמנו. "מה זאת אומרת? הרי האושר נמצא במרחק זוג נעליים חדש שאיתן אני כבר ארגיש ממש יפה; באייפון 4S החדש של הילדים נוכל לתקשר הרבה יותר טוב והתשוקה שוב תבער אם רק נמצא את האפטר-שייב הנכון… אם רק נתנהג כמו מעוּשרות, נהייה מאוּשרות". אנחנו מתנהלים בשקט יחסי אל הקופות, אחרי חודש של ניקיונות, ההמתנה בתור היא כמעט כמו חופשה קצרה. אורזים בשקיות ניילון לא מעט מוצרים שאנחנו לא באמת צריכים, שולפים את כרטיס האשראי מבקשים ומקבלים שישה תשלומים ללא ריבית. מבחינת המארגנים רגע האישור מחברת האשראי הוא סוף המסלול. הפכנו מבעיה לוגיסטית לרווח תפעולי.
אבל כיוון שאיננו פרות, וכיוון שהתשלום בסופר אינו סוף דרכנו, אנחנו יכולים לסרב להתקדם עם העדר. אנחנו יכולים לשאול קושיות שאינן מופיעות בהגדה: למשל, האם חייבים להגיע לארוחת ליל הסדר "פרומים" ומותשים, כועסים על מי שיושב לידינו סביב שולחן החג, מקללים את עצמנו על שטרחנו כל כך ועל שעכשיו אנחנו מפריזים באכילה ועוד זורקים לא מעט? מי המרוויח הגדול מבהלת הקניות והצריכה שלנו?  לבן הרשע מההגדה הייתה דווקא שאלה מצוינת; רק הגישה שלו בעייתית. הנה אפוא גרסה פחות מעצבנת של הקושיה שלו, שאנחנו יכולים לשאול בפסח הזה: "מה העבודה הזאת לנו?".

 

 

 פורסם לראשונה במגזין קומפרס www.compress.co.il