לפני כמה שבועות שהיתי במשך כשבוע עם בתי בת ה-20 במחלקה הפנימית בבית חולים מאיר. מאז, תודה לאל, היא כבר הבריאה ושבה לשגרת חייה. בשעות שישבתי שם צפיתי בצוות הרופאים, האחיות, הסניטרים ושוטפות הרצפות. הקשבתי לחולים ולבני משפחתם. כתבתי מהנייד מכתבים וסיפורים לקומץ חברים.
יום שישי 05:00
אני רואה את השחר העולה מהחלון של המחלקה הפנימית בבית חולים מאיר. החלון פונה צפונה והזריחה מפה ורודה, מעוננת ועדינה. תחושת דה ז’וו מציפה אותי. הזריחה הזאת מוכרת לי. בדיוק לפני 13 שנה (בהפרש זניח של כמה ימים) שהיתי פה שבועיים אחרי הלידה של בתי רומי. גם אז החלון פנה לכיוון צפון וגם אז הייתי ערה בשעות האלה. אמהות וילדות בבתי חולים – חוויות שלא רוצים לשוב אליהן.
הגענו למיון אתמול שוב כי החום של לינור זינק וגם הכאבים הפכו קשים מנשוא. היינו פה לפני שבוע. מה שאובחן אז כ”גב תפוס” התברר כדלקת בכליה. אחרי לילה ארוך של צילומים ובדיקות, החליטו להשאיר אותנו ולהתחיל טיפול אנטיביוטי בעירוי. “עכשיו כבר מאוחר לטיפול בכדורים. חבל שלא הגעתם קודם” הסביר לי הרופא שראה אותה בדיוק לפני שבוע ושלח אותה הביתה. לא מצאתי טעם להעמיד אותו על טעותו.
יום א’ 10:15
לשכנה של לינור קוראים פלורה. היא סבתא עיראקית שהנכדים והבנים שלה מאוד מוצלחים. היא מספרת עליהם לכל מי שרק מוכן לשמוע. הם כל כך מוצלחים שלא היה להם זמן לבקר אותה. מיום חמישי. עסוקים שיהיו בריאים.
הבוקר פלורה התקנאה במיטה המסודרת שאליה אני מכניסה את לינור כל בוקר אחרי המקלחת כשהיא ריחנית מ”בייבי-כיף” צהוב, קרם ידיים ומשחת שיניים.
״הערבים האלה יימח שמם״ מסננת פלורה – ״גם הצוות גם החולים – כוווולם ערבים פה. מה איכפת להם מאחת סתם – מישהי כמוני. חמש ימים כבר לא ניקו אותי והמצעים עוד יותר…״
עשיתי ללינור ״אההה אווירון״ עם חתיכה מיניאטורית של עוגה מאתמול – כדי שתאכל משהו – והבטתי בפלורה המסכנה. ״לכי להתקלח ואני אחליף לך מצעים״ אני ספק פוקדת ספק מציעה. ״באמת?!״ היא מופתעת. ״באמת – לכי בזהירות שלא תשברי את הראש במקלחת – נורא רטוב שם״ אני עונה.
פלורה מנגבת את השיער ומביטה בי מחליפה את ה׳סדינגומי׳, את הציפיות ואת הסדין שמתחת לשמיכה. כמו ללינור, גם לה אני מותחת על המזרון שני סדיני גומי זה על זה. כלי המיטה של בית החולים כמעט שקופים מרוב כביסה במים רותחים. אולי הם לא היו עבים במיוחד מלכתחילה אבל הבלאי ניכר בהם.
“שבע ברכות על הראש שלך ושל הילדות שלך!״ מכריזה פלורה. ״תגידי, מה את?״ ״אשכנזייה״ עניתי בלי לפרט את הייחוס המדויק. ״וואלה? באמת?! את לא כמו כל האשכנזיות את. שבע ברכות עלייך. שבע!”
פלורה עמדה על כך שנתחבק ושהיא תנשק לי כל לחי. הסכמתי.
אחר כך פלורה סיפרה לכל האחיות והסניטרים שאני פינקתי אותה ״כמו אימא שלי – בחיי – כמו אימא״. אחר כך התכרבלה במיטה הצרה ונרדמה עד ארוחת הצהריים.
״טוב עשית״ לחשה לי לינור. ״עכשיו היא כל הזמן תדבר אתנו ותרצה תשומת לב״, עניתי בחיוך. ״לא נורא״ אמרה לינור בשקט ועצמה עיניים… “הנחירות שלה מרגיעות אותי”.
יום א’ 14:30
פלורה עזבה. השתחררה על תנאי כך נראה, כי רשימת התרופות והטיפולים שהיא עוד צריכה ארוכה מאוד. ״גועל נפש פה במחלקה״ סיכמה פלורה את השהות בפנימית ב׳ ״אבל בבית אפילו אין כ־ל־ב לדבר אתו…״.
יום ב’ 08:00
ה״פגית״ – ככה צוות האחיות קורא ללינור כשהן מעבירות עליה משמרת: ״הפגית העלתה חום״; ״הפגית הפילה לחץ דם״; ״הפגית לא אוכלת רק שותה נוזלים״. היא באמת צעירה בהרבה משאר דרי מחלקה פנימית ב׳. נדמה לי שבכך שקוראים לה ‘תינוקת’ הם גם מספקים הסבר לעובדה שאני כל הזמן פה כאילו היינו במחלקת ילדים. הצוות מדבר עליה, לא איתה. גם לא איתי בעצם.
לינור הכי שקטה במחלקה. המחלקה רוחשת וקולנית 24/7, רעש מתמיד שלא כולו דיבור. מעבר לצפצופי המכשירים של החולים המחוברים לכל מיני מכונות יש שיחות בקולי קולות וצעקות. הצוות מתקשר בצעקות מקצה המסדרון ועד קצהו, מבקרי החולים מביעים את דעתם על הניקיון ועל הלו״ז בנהמות וחלק מהחולים דורשים תשומת לב בשאגות או ביבבות.
״כמו גן חיות בחוץ״ מחייכת אלינו אחות מותשת. הכי כיף פה אצלכם בפגיה.
יום ג’ 11:00
״כשהיא מביאה מברשת שיניים ותחתונים, זה הזמן להעיף אותה; או להעיף או להתחתן״. ככה שמעתי פעם שני רווקים מזדקנים מנחים תרנגול צעיר על הלכות העולם. זה הלילה החמישי שאני עם לינור בבית חולים מאיר. בעצם השישי אם סופרים את הטיול הראשון למיון ביום ראשון שעבר, כשנשלחנו הביתה עם דיאגנוזה כפולה: לה יש גב תפוס ואני היסטרית.
לילה חמישי זה כבר שיגרה. ואני לומדת להיות הומלסית: לחיות מתוך שקיות, להתנקות עם מגבונים, להחביא את הארנק ולהניח את המשקפיים כך שלא יפלו ושלא אשכח איפה שמתי אותם. בבוקר מוקדם אני מלווה את ליני למקלחת, מסדרת לה את המיטה ומביאה לה משהו לשתות ולאכול מלמטה. כבר מצאתי שירותים גדולים ונוחים לא במחלקה – ליד המעלית – ושם אני מתארגנת בשקט. בהחלפת המשמרת של הרופאים אני כבר נקייה, מאופרת וריחנית ונראית לגמרי “נורמטיבית”.
בלילה הראשון שהתחיל בשתיים לפנות בוקר ישנתי על שני כיסאות מחוברים. לא חלצתי נעליים וניקרתי קדימה ואחורה עד שכאב לי העורף. התעוררתי בחמש. בלילה השני ישננו כפיות. רציתי לוודא שהיא נושמת ורצתי לדווח לאחיות על פרכוסי החום והצמרמורת ועל גלי הקור והזיעה הקרה.
בלילה השלישי האחות דחפה לי שמיכה ליד, הצביעה בשקט על המיטה הפנויה ולחשה – ״רק תקומי עד שש וחצי״. ישנתי בבגדים. שמתי לעצמי שעון לשש וסידרתי את המיטה כמו למסדר לפני החלפת המשמרת של האחיות.
בלילה הרביעי התפנקתי עם כרית.
בלילה החמישי – אתמול – כבר הבאתי מברשת שיניים ותחתונים. זה הרגע לשלוח אותי הביתה. או להתחתן אתי.
יום ד’ 09:00
באסם הוא רוח הרפאים של פנימית ב׳. נדמה לי שהוא משוטט במסדרונות כל היום וכל הלילה. לפעמים הוא מטייל עם עמוד אינפוזיה לפעמים בלי. לבאסם יש רק עין אחת וכמה שזה לא יפה להגיד – מפחיד להביט עליו. הוא מפחיד גם בגלל שהוא צועק. מה צועק — שואג, מתבכיין, מנדנד ומציק לכל המחלקה ובעיקר לאחיות ולסניטרים.
באסם מתחנן לפני כל עובר ושב שייתן לו סיגריה. אחרי שהוא משיג סיגריה הוא מתחנן לרדת למטה לעשן אותה. מאיזושהי סיבה באסם אינו חופשי לרדת לבד ונדרש לו מלווה לסיגריות. כל כמה שעות מתחיל ״מחול תחנונים וצעקות״ בין האומלל לצוות. הוא בוכה שהוא חייב לרדת לעשן והם מאיימים שיקשרו אותו למיטה אם לא יחדל הבכי. הוא מנסה לצעוק והאחיות צועקות עליו יותר. הוא מילל ומקלל והן שולחות אותו לחדר לחשוב טוב-טוב על מה שהוא עושה. משפחה. משפחה לא מתפקדת.
כשנמאס לו להמתין, הוא חומק מהדלת שליד חדר הכביסה למבואת המעליות ומעשן כשחצי גוף מחוץ לחלון. אני רואה אותו ומתעלמת כשאני הולכת לשירותים או יורדת לקנות משהו לשתות. בדרך כלל מישהו מדווח לצוות ואז מתחיל סבב חדש של צעקות ועונשים.
כנראה שלפעמים באמת קושרים אותו למיטה כי אז נשמעת במחלקה יבבה קצבית – כמו שיר עצוב עם בית ופזמון:
איייייי-מאאאאאא – – לאאאאאאא-רוצהההההה
איייייי-מאאאאאא – – לאאאאאאא-רוצהההההה
איייייי-מאאאאאא – – לאאאאאאא-רוצהההההה
איייייי-מאאאאאא – – לאאאאאאא-רוצהההההה
איייייי-מאאאאאא – – לאאאאאאא-רוצהההההה
הזֶמֶר העצוב הזה דועך מעצמו אבל מתרגלים אליו הרבה לפני כן.
מלבד סוגיית הסיגריות לוקחים לבאסם כמה פעמים ביום בדיקת דם ומזריקים לו תרופה לסוכרת שלו. (תסלחו לי שאני ככה מנדבת מידע רפואי – אבל זה קורה בפרוזדור בקולי קולות). מסכן. זה לא מתאזן. אאאאאאף פעם לא מתאזן…
משום מה, יש לי הרגשה שזה קשור לטקס העברת המשמרת של שוטפות הריצפה מטייבה במבואה ליד המעלית. הן חולקות ביניהן שני בקבוקי קוקה-קולה בכוסות חד פעמיות מפלסטיק. בחורות טובות – נשמות – הן תמיד מכבדות את באסם שמבקש בחיוך ובלחש: ״יא אוחתי… יא עייני, יא רוחי… אעטיני קולה״.
יום ה’ 10:00
״יש פה יותר שוחטים מתרנגולות״ נוהג אבא שלי לומר כשמגיעים לאירוע ונראה שיש יותר אנשי צוות מאורחים. הניסיון מלמד שכל עוד אלה יחסי הכוחות הכול מתנהל על מי מנוחות. אף אחד לא דוחף והתורים מתקדמים יפה. כשזה מתהפך מתחילה המהומה.
זה כלל אצבע יפה לכל זירות החיים. כשאתם מגיעים למקום חדש, תבררו קודם כל מי ׳שוחט׳ ומי ׳תרנגולת׳. המצב הקיומי הזה הוא תלוי הקשר כמובן. זה שאתה שוחט בבית חולים לא אומר שלא תהיה תרנגולת בבית משפט, לדוגמא. השוחטים קובעים את הכללים. התרנגולות מפתחות טכניקות להישרדות.
מצ״ב לקט טיפים לתרנגולת באישפוז:
1. בדיוק ב07:10 מגיעה העגלה עם הכביסה. אם איחרת ברבע שעה,תשכחי ממגבת נקייה. תצטרכי להתנגב כל היום עם סדין.
2. כרטיסיית מנוי ומועדון בארומה תבטיח הנחה של 10% על תצרוכת הכריכים, המאפים, המרקים, הקפה ושאר המשקאות החמים הנדרשים פה. (כי גם תחת איומי זונדה, קטטר ונזעי חשמל לא ישכנעו אותי להאכיל את הבת שלי בחדר האוכל פה).
3. מה אתם מעדיפים בטיסה חלון או מעבר? בבית חולים מאיר תמיד עדיף לתפוס את החלון. שטח הרצפה יותר גדול, הווילון נסגר טוב יותר ואתם שולטים על המשאב הכי חשוב – החלון! (שלא נתבלבל – הפתיחה המקסימאלית של חלון האלומיניום פה היא לא יותר משיבר – כדי שלא יקפצו או יברחו). אתם המחליטים אם יושבי החדר ייהנו מבריזה קלילה או ישאפו את ה׳בוקה׳ של המטבח מעורב בניחוח שירותים…
4. תהפכו את הקשר עם השוחטים לאישי. זיכרו – גם הם בניאדם (כלומר תרנגולות); קיראו להם בשמם, כולל התואר האקדמי; אם אתם לא זוכרים את שמם פזרו ׳מותק׳, ׳נשמה׳, ׳חביבי׳ ו׳יקירתי׳ (במינון של בשלנים ביתיים – “כמה שלוקח”). חייכו אליהם בלי סיבה כשאתם חולפים לידם במסדרון; בכל פעם שאתם יורדים לארומה, תציעו להביא להם כוס קפה (ההלם שלהם נוגע ללב).
5. עשו כל מאמץ לא להגיע לפה.
יום ה’ 15:30
אנחנו בדרך הביתה.
סיימתי טופס טיולים וכל הניילונים סגורים. עוד רגע ארוץ בגשם לרכב (שחונה כבר יומיים באותה חנייה) ואאסוף אותה הכי קרוב לכניסה.
הלילה – מקלחת בעמידה ושינה בשכיבה. רק כשלוקחים מכם את ההנאות הקטנות של החיים, אתם מבינים כמה הן חשובות.
