שלום חברים,
עכשיו שישי בבוקר, אוטוטו מתמלא החדר של “בוקר פליאו – הרצאת המבוא” מספר ארבע ואני מתחילה לדבר בהתרגשות ותשוקה על הנושא שהכי מעניין אותי בזמן האחרון – כוחה של תזונה לרפא את הגוף. כפי שאתם אולי יודעים, מלבד ימי העיון בוקר-פליאו אני מרצה על פליאו בכל הארץ ולשמחתי הנושא מתחיל לתפוס תאוצה וסקרנות. בנוסף, אני מקיימת שיחות אימון בריאות אישיות ומשפחתיות, והחל מהחודש שעבר, אני מנחת קבוצות ליווי במהלך של “אתגר 30 יום”. השבוע, בפגישה של קבוצת האתגר, עלה נושא מעניין לדיון ואני רוצה לשתף אתכם בדעה שלי בנושא ה”מעידות” הקטנות שיש לכולנו.
הנה כמה עובדות:
1. אנחנו חיים בעידן של שפע (תודה לאל).
2. לא משנה מאיזו עדה אנחנו – יש לנו “פולנייה זקנה וחרדתית”, שמנהלת לנו את הדי.אן.איי והיא לא יודעת שאנו חיים בעידן השפע. ההפך.
3. ה”פולנייה” הפנימית של כולנו, בטוחה שאנו חיים בסביבה עויינת ושהמחסור (הרעב, הבצורת, המרדף, האסון וכו’) ממש מעבר לכל פינה. הנחת העבודה הזאת שימשה את המין האנושי במשך שנים ותרמה לכך ששרדנו הכל (הרעב, הבצורת, המרדף, האסון וכו’).
4. אבל, בינתיים, כל ההבנה שאנו חיים בזמן של שפע לא חלחל ולכן “הפולנייה” שלנו דוחפת אותנו לאכול מעבר לנקודת השובע. בעיקר סוכרים; היא מתוכנתת לא רק לאכול אלא גם לאגור עודפים ברקמת השומן ל״אחר כך״ מתוך ההנחה הפסימית ש״אחר כך״ לא יהיה כזה שפע ונשמח ששמרנו קצת בצד ליום שחור. מה שגורם לנו לאכול ולהשמין.
ופה הסיפור מתחיל להסתבך…
אנחנו -כולנו- יודעים שיש פער בין המציאות של השפע לבין התיכנות הפנימי, שאנו חיים במחסור. אנחנו “כאילו” בניגוד לכל רצון או כוונה שלנו, אוכלים ומשמינים. ומה קרה במקביל? במשך שנים לימדנו את עצמנו להיות גועליים אל עצמנו. אנחנו אלופים בלנזוף, לקלל, להשמיץ, לגמד, לבייש, להתיש, לשנוא. כן , אפילו לשנוא את עצמנו על כך שהגוף שלנו עושה מה שהוא מתוכנת לעשות – לאכול. כל כמה שנים אנחנו עולים במדרגה של השנאה והסלידה. אם היינו מדברים או מתנהגים ככה לאדם אחר (או גור כלבים אפילו) היו עוצרים אותנו במשטרה. אבל לא. על שנאה עצמית יושבים בכלא של החיים ואין וועדת שחרורים…
תזכרו – אין שום שיח פנימי או החלטה קוגניטיבית שיכולים להתעלות על דחף ביו-כימי. וכשאנחנו אוכלים הרבה פחמימות נוצר דחף ביו-כימי עצמתי לאכול פחמימות שוב ושוב, עוד ועוד. הפתרון לא נמצא ביצירת “כוח רצון” גם לא בעוד כמה מילים של זעם שנפנה לעצמנו, או בעוד שנאה שנלגום כמו רעל – משוכנעים שמגיע לנו כל הרע הזה… הפתרון נמצא בכך שניגמל מפחמימות ושנלמד לשבוע משומנים ושנחזיק את הגוף הטוב, החכם, היפה, הנפלא, הסקסי והמדהים שלנו שבע. שבע, מעונג ושמח. נועם של אוכל אמתי. שובע של חלבונים, שומנים טובים, ירקות ופירות. הכל במידה ובמינון שיביאו לנו תועלת ושיבריאו את האיברים שלנו, שהרסנו עם השנים (וגם על זה לא נלקה את עצמנו. רק נשמח שמצאנו את הפליאו ושהיא שיטת אכילה שטובה לנו ונעשה הכל כדי ללמד את הילדים שלנו לאכול באהבה).
ופה אני מגיעה לנקודה – לגוף המדהים שלנו מגיע גם עונג מדי פעם – פינוק, ריגוש וליטוף שהם מחוץ לאזור הבטוח של האוכל הבריא והמשביע שיש בבית. ולפעמים ניתקל בעוגה שפשוט נמצאת במקום ובזמן שהכי מתאימים לפינוק מטורף חד פעמי. מה עושים? נביט לעוגה הזאת בעיניים ונשאל את עצמנו האם כשנאכל את העוגה נהיה שמחים ומאושרים, נרגיש עוררות וריגוש, אושר ואופוריה (ממש כך)? אם התשובה היא “מממ… בעצם לא” נניח את הכפית ונגיד שזה ״לא לכבוד שלנו הלכלוך הזה״ ונתקדם. אבל… אם כן הצלחנו להאמין במשפט הזה – נתיישב כמו מלכים ונתענג על כל ביס, לק ושלוק. אח״כ נברך את עצמנו על הפינוק ונגיד לעצמנו -״אוווח – אוווח זה היה מדהים״ – שווה הכל. אני שמח וטוב לי על הלב. ונתקדם. פשוט. שקט. נקי.
זהו.
להתקדם! בלי שיחת נזיפה פנימית, בלי נדרים או הבטחות לעצמכם שלא תקיימו… בלי זעם או כעס או עלבון. פשוט מתקדמים ומקבלים החלטות טובות כאלה או יותר טובות מאלה – בפעם הבאה שנתקל בפיתוי. התעסקות היתר בנושא דוחפת אותנו לעוד סיבוב של אכילה רגשית שמנציחה את הדיון הפנימי ההרסני.
עשיתם מה שעשיתם. תתקדמו!
מה אתם אומרים?
