אני מאוד אוהבת ילדים. לפי מיטב זיכרוני הייתי פעם ילדה ואפילו עשיתי כמה ילדים, שאני די מבסוטה מהם. רוב הילדים שאני מכירה חמודים ומתוקים (וכל עוד מבוגר אחראי אחראי על נוזלי הגוף שלהם – הכל סבבה). אך, עם כל הסימפתיה שיש לי ליצורים החיים הקטנטים הללו, אני מתקשה להבין את ההורים שמביאים אותם איתם לקניות בסופר מרקט.

באמת, נו… מה יש לילדים לחפש בסופר מרקט? טוב, אני אנסח מחדש –סופרמרקט
אני רואה מה ילדים מחפשים בסופר מרקט – השאלה היא מדוע?
אני שואלת אתכם: הייתם מביאים אלכוהוליסט לחגיגות הבציר ביקב?
הייתם לוקחים צליאקי לסיור במאפיה? הייתם מזמינים את יו הפנר למגורי בנות בבה”ד 15? אז למה להתעלל ככה בילדים שלכם?
הם סובלים. אתם סובלים. אנחנו מתעלמים בכוח (אבל גם סובלים). קשה.

אני מוצאת עצמי, לא פעם, מביטה בשילוב של רחמים ופליאה בהורים, שמגיעים לקופה עם עגלה אדירה, עמוסה כל טוב ושני ילדים מתודלקים על במבה, שוקו וערגליות תות. המפגש עם המסוע, שמעביר את הסחורה מחזקת השופר-סל לחזקת משפחת ישראלי, בשילוב ציפצופי ה”בּיפּ” של קורא הבר-קודים עושה משהו מטורף לילדים קטנים. זה כמו כישוף – אבל בקטע רע.

לעתים נדמה, שהם מחזיקים מעמד ומתנהגים למופת בדיוק עד הרגע הזה. משהו במפגש עם הקופאית מעיף להם את כל הפיוזים והם נכנסים לטריפ רע של בכי וצעקות. ההורים, מוצאים עצמם מחויבים לריטואל של להעמיס סחורה בצד אחד ולאסוף לשקיות בצד השני בד בבד עם ניסיון מביך להרגיע, לפייס ולהשתיק את הילדים שלהם.

יש מי שמאיימים על הילדים ואף מבצעים – “פאץ'”-הורי לעיני כל. אחרים מתחננים על נפשם וקונים את השקט עם אריזת מסטיק או מארז גלידה. הגרועים בעיני הם מי שסבירים לילד בקול רם “לאט-לאט” – שכולנו נשמע ונעריך אותם – למה אסור לצעוק (זה מפריע לדודה (אני ? אני לא דודה שלך ולא קשורה לעסק)); מבהירים למה מוטב שירגעו (חכה-חכה שנגיע הבייתה (באמת איפה בעלך?)) ומבטיחים שלעולם לא יביאו את הילדים איתם שוב (משקרים במצח נחושה).

משהו בחיווט המוחי שלי כאישה מייצר מפל-הורמונלי של אמפתיה וסטרס ואני חוזרת הבייתה מותשת, עם קניות ומיגרנה דופקת. זה מחייב פתרון. לכן, אני מציעה רעיון לסטארט-אפ היסטרי ומפרסמת אותו פה – כדי שתהיה לי ראשית ראיה שזה שלי: “סוּפּר סוּפּר-אימא” – כמו וואיז אבל לסופר מרקטים. תארו לעצמכם לקבל דיווח חי מהשטח איפה יש מהומה ומה מצב הבכי בשטח. אני הייתי משלמת כסף טוב לאפליקציה שהייתה מנווטת אותי לקופאית הכי מהירה, בסופר מרקט עם הכי פחות ילדים בכל רגע נתון. גאוני! נכון?