מי אוהב אותך יותר ממך?

מי אוהב אותך יותר ממך? אני מקווה שאף אחד – ושאתם הכי אוהבים את עצמכם. אתם יודעים מה, לא חייב להיות “הכי” – מספיק שתצליחו לעמוד מול המראה ולהגיד להשתקפות שלכם – ” היי! מה המצב? אני אוהב/ת אותך.”

נראה לכם בנאלי? יש לי חדשות עצובות בשבילכם: במחקר שנערך באנגליה בקרב 45,000 נשים עלה ש-60% מהן “שונאות” את הגוף שלהן; 35% אמרו שהן “בערך אוהבות את עצמן” ורק 4% (ארבעה אחוז) אמרו שהן אוהבות את עצמן. לנשים יש פנטזיות לא מציאותיות לגבי הצורה והמבנה של הגוף ולכן הן כל הזמן לא מרוצות. תוסיפו לזה הפצצה אין סופית של פרסומות, צילומים, מידע וטיפים במגזיני הנשים וברשותת החברתיות – והנה לכם המתכון המושלם לסלידה עצמית. למי זה טוב? או!!! להרבה גורמים – כל מי שפרנסתו תלויה בכך שאנחנו נקנה עוד מוצר (ביגוד, איפור, טיפול קוסמטי, ניתוח, תרופות וכו’) בתקווה הנואשת שאח”כ כבר נרגיש טוב בתוך הגוף שלנו. מה שעצוב יותר הוא שהגיל בו בנות מתחילות לא לאהוב את גופן הולך ויורד. אגב, גם בנים וגברים אינם מחוסנים ונדמה שכולנו נשאבים די בקלות לרגשות שליליים כלפי עצמנו.

פעם בשיחת אימון ראשונה, ישבה מולי אישה יפה ומטופחת. היא הייתה מאובזרת מכף רגל ועד ראש “מתוקתקת” פלוס-פלוס. כפי שסרקתי אותה בעיני מלמעלה למטה הבנתי שהיא גם סורקת אותי. לא עמדתי בסטנדרטים שלה. אני יודעת וגם לא כל כך אכפת לי. אני לא דוגמנית או “פשניסטה” (אני כותבת לכם שורות אלה כשאני לבושה בג’ינס ישן, חולצת טריקו אפורה, סוודר אהוב בן 6 ונעלי בית). בכל מקרה, האישה שלפני סיפרה באריכות כואבת עד כמה היא שונאת את הגוף שלה: כמה עגמת נפש היא עושה לו והוא עושה לה בחזרה… היה מרתק להבין שהיא מרגישה דיירת בתוך הגוף הזה. משפצת אותו כל הזמן מבחוץ, בוחרת בבגדים המושלמים אבל מסרבת להיות בעלת הבית ולטפל בו מבפנים.

בדיקות הדם שלה העידו שהיא אנמית, עם תת-פעילות של בלוטת התריס, עם מדד דלקתיות גבוה, וב”טרום סוכרת”. היא סיפרה על מחסור קבוע בשעות שינה, התפרצויות בכי, זעם, עצב וסלידה מגופה. אכן, היא הייתה במצב של “תת תזונה עם עודף משקל”, אבל זה הדבר הכי הגיוני שייקרה כשאת שנים אוכלת רק פריכיות, גבינה רזה, דיאט קולה וחסה (ובלילה “יורדת” על המקרר וכל מה שיש בו…).

היא רצתה להתחיל ישר בתהליך ולקבל ממני רשימת מזונות לאכול וממה להימנע. ניכר שהיא כבר הייתה בסרט הזה מספר פעמים, וחיפשה עוד דיאטה אופנתית כדי להגיד “עשיתי, ניסיתי לא עשה לי טוב”. אכזבתי אותה ולא שיתפתי פעולה עם הבקשה. במקום זאת התעקשתי שנתחיל את שיחות האימון שלנו בטקס “הוקרות” ונכין רשימה של תכונות נפלאות שיש לה, של האנשים שהיא אוהבת ומודה על היותם חלק מחייה; רשימה של מקומות מדהימים בהם ביקרה וחוויות טובות שהיא זוכרת ואז עוד כמה תכונות טובות שלה (כי בהתחלה היה קשה). בפגישה היו הרבה דמעות וחיוכים. רק לקראת הסוף הצעתי לה שנתחיל מריפוי פנימי של הגוף ורק אח”כ נוכל להתפנות לשטויות של כמה היא שוקלת. כי אם את לא אוהבת את הגוף שלך – למה שתרצי לטפל בו?

הכנתי לה רשימה של כמה הצעות פרקטיות של מה להעדיף לאכול וממה עדיף להימנע. הן נוסחו באופן רופף וכללי: עדיף פחות משקאות ממותקים (גם דיאט); כדאי להפחית בשומנים מזרעים (תירס, קנולה וסויה); יהיה טוב לאכול חלבונים ושומנים טובים — הכל ברכות, לא בפקודות וללא זעם. היא הבטיחה לנסות ולהשתדל לתעד מה היה. הדבר היחיד שהיא התחייבה אליו היה לחייך אל עצמה במראה (אבל באמת לחייך) ולרשום כל יום מה קרה לה שהיה טוב. כבר מהפגישה השנייה ניכר שהיא מרגישה טוב יותר וסיכמנו שהשיח התוקפני כלפי עצמה יתמתן בהדרגה. עוד יש לי ולה דרך ארוכה אבל היא והגוף שלה בדרך לפיוס.
אז אני חוזרת לשאלה שבראש המייל- מי אוהב אותכם יותר מעצמכם?
מה אתכם? איך מרגישים עם עצמכם? באהבה? בריב?
אם גם אתם מעוניינים להגיע לפיוס עם הגוף שלכם אני מזמינה אתכם למלא את הפרטים בטופס מימין ונוכל לדבר על הצעד הראשון שלכם אל עבר תזונה מבריאה.

שלכם,

תמי