קפה אחרון לפני המסע הביתה תמי סירקיס
קפה אחרון לפני המסע הביתה
תמי סירקיס

 

 

בדרך חזרה מכפר גלעדי עצרתי לאכול בראש פינה. בשולחן מאחורי ישבו אריאלה׳לה ואימא של אריאלה׳לה ואבא של אריאלה׳לה. וגם אחיה גל.

 

 

אני יודעת בוודאות ששמה היה אריאלה׳לה כי אבא ואימא שלה אמרו את שמה לפחות 74 פעם. אריאלה׳לה אמרה ״די גל!״ פעם אחת.

 

 

באיזה שהוא שלב המילה ׳אריאלה׳לה׳ מאבדת את משמעותה והיא נשמעת כמו קטע מעבר בשיר סמבה ישן. אולי בוסה נובה… לא זוכרת כבר את ההבדל.

 

 

אריאלה׳לה הקטנה שומעת את שמה בלי סוף: כל נזיפה, כל הנחיה וכל התוכניות לגבי מה ייאכל מתי – (קודם צ׳יפס, אחכ סלט, בסוף המיץ. ב-ס-ו-ף המיץ(!!) ) זכה לדיון קולני ומלומד של אבא ואימא של אריאלה׳לה תוך ציון חוזר ונשנה של שמה של אריאלה׳לה הקטנה.

 

 

רק גל אכל בשקט ובעט בי דרך המושב. לא כעסתי עליו. אני מבינה את התיסכול בחוסר הצדק. אריאלה׳לה מעסיקה את אבא ואימא עם החמש הברות שלה. והוא רק מעצבן אותה מדי פעם.

 

 

הם הלכו עכשיו. ולא נעים לי לספר לכם כמה נעים לי…