תמי ורותי

לפי הניגון של הקול שלה ידעתי שהיא לא באמת התקשרה לשאול ‘מה נשמע’ אלא יותר רצתה לספר ‘מה חדש’. “אימא” קטעתי אותה לפני שתתחיל “בואו לארוחת ערב ונדבר על הכל בעוד כמה שעות”.

 

 

טיגנתי בסיר גדול קוביות בשר וכמה עצמות עסיסיות; פלחי בטטות, בצלים קצוצים, שעועית שחורה, עגבניות מרוסקות ותבליני אשכנז קלאסיים: מלח, פלפל, שום ופפריקות (מתוקה וחריפה). הוספתי כמה כפות רוטב פסטו (בעצם, סוף של צנצנת מהדלת של המקרר, שכבר עצבנה אותי). מים רותחים. טעימה ותיקון תיבול. עוד מים ובחישה הגונה. הרתחה על הכיריים. ואפייה של שעתיים (מכוסה) בתנור חם. למה שעתיים בתנור? כי קפצתי לחברה לקפה ובתנור יש לי טיימר של מקסימום שעתיים. לפני שהגיעו הכנתי סלט גדול. וסיר אורז חם וטרי.

 

זהו.
באמת. זהו.

 

לכל העניין התאימו קערות מרק עגולות וכל אחד קיבל מנה של בשר עם רוטב עשיר וזהוב על מצע אורז. הסלט הוגש טרי -ליד- בצלחת שטוחה. נפתחו שני בקבוקי בירה ומים מינראליים. שישה איש. שלושה דורות סביב שולחן אחד. ארוחה.

 

 

טיפה מפורט? אני יודעת. לא מתאים לי – בדרך כלל אני לא משתפת ככה. אבל אני מספרת את זה כי לפעמים אנשים מבלבלים בין המילים “איכות” ו”כמות” וחושבים ש”עודף” זה כמו “שפע”. אז זהו, שלא.

 

 

הסירים הוצבו במרכז. ישבתי ליד השולחן והגשתי מנות יפות. גם תוספות למי שרצה. היה מספיק. גם מספיק אוכל וגם מספיק טעים. לא קמתי עד סוף הארוחה והאוכל לא גנב את ההצגה מהשיחה שזרמה בקלילות. גם כשעברנו לשלב של יניקת מח העצם הטעים, קולות מיצמוצי השפתיים לא הפריעו לצחוקים. קמתי להביא מגבונים לחים לאצבעות ולשים קומקום מים לתה.

 

 

“את הלוחשת לסירים” אמרה לי אימא שלי בחיבוק כשעזבו “תרשמי מה שעשית – כי מחר כבר תשכחי. איך אתם כותבים בפייסבוק – ‘תרשמי-תרשמי מאחת שיודעת’…”.