אנחנו מביעים רגשות באמצעות אוכל. לפעמים זה יותר קל מאשר לבטא אותם במילים

 

 

 

 

עם כל הכבוד לכל מה שקורה בעולם ובארץ, הנושאים האמיתיים שמעסיקים את רובנו בימים הקרובים הם שניים–איפה אנחנו בחג? ומי מבשל מה? את השאלה “איפה את בחג?” מעולם לא הבנתי. מה אכפת לכם בעצם איפה אני בחג? שקלתם להזמין אותי אליכם? ברור שלא. השאלה, איפה את בחג? היא בדרך כלל פתח דבר, שיש לחצות במהירות, כדי להגיע לסיפור המעניין באמת — איפה השואל בחג ועם מי. סביר להניח, שמסתתר פה סיפור מלא אינטריגות והתחשבנויות ארוכות שנים עם אנשים שהתנהגו — או צפויים להתנהג — בצורה שערורייתית עם הדובר.

 

 

השאלה השנייה שמעסיקה אותנו היא “מה וכמה נכין”. היציאה מהגטאות הפרטיות של העדות והמשפחות שלנו יצרה את ההבנה ש”אצלנו” ו”אצלם” לא אוכלים אותו דבר. בעצם, ידענו זאת מזמן, אבל כעת הצקצוק המזועזע כלפי האוכל של האחר פינה את מקומו לסקרנות קולינרית שהייתה לטרנד. משפחות רבות מכילות כבר יותר מעידה אחת ובפסח יש רגישות-יתר למסורת. תוסיפו לזה את השפע האדיר של מתכונים והצעות ההגשה בעיתונות הכתובה (כי צריך לשים ‘משהו’ בין המודעות), ברשת (כי צריך לשים ‘משהו’ בבלוג) ובטלביזיה – בשתי תכניות ריאליטי בישול שהעבירו את התחרות בין המטבחים לקדמת הבמה וגרפו רייטינג מכובד (כי צריך לשים ‘משהו’ בין הפרסומת) והנה לכם צונאמי מאכלי עדות שמאיים להטביע גם את הגולשים הטובים ביותר שבינינו.

 

 

 

הסכרים נפרצו. הגבולות היטשטשו –  לאף אחד כבר לא ברור כמה זה “מספיק” ומתי זה די. ארוחות הפכו ל”אירוע הדחה”: מצד אחד – האורחים בתפקיד השופטים, מתבקשים להביע דעה מלומדת על כל מנה, כולל פרצי בכי וסיפורים נוגעים ללב. כבר לא מספיק שהמנה טעימה לכם – אתם צריכים להגיד “מה” טעים לכם במנה ואיפה הטעם נגע:  “אגרוף בלב” או “בעיטה בישבן” משהו? כי אם הוא השאיר אתכם אדישים, אנחנו בבעיה. מאידך – המארחים  – עומדים עם הסינר ביד, הדמעה בזוית עיניהם וגם הם נעזרים בפרצי בכי וכרוניקה נוגה כדי לזכות בעוד כמה נקודות זכות וחסד. המון רגשות. לא כולם נעימים.

 

 

אני רוצה לומר משהו על אוכל מסורתי.

שוק מחנה יהודה, תמי סירקיס, מרס 2013

אל תחששו אני לא הולכת להציע לכם מתכון לקניידלך בנוסח עדת יהודי אלבניה התיכונה. אני רוצה להתייחס למשהו אחר. מסתבר שאצל משפחות רבות האוכל המסורתי הוא אמצעי לביטוי אהבה. באהבה לא נוגעים וגם לא באוכל שמבטא אהבה. “מה את בכלל מבינה?!” רשפה עלי אישה עיראקית מבוגרת, בזעם נעלב, כשהצעתי לה פעם להכין פחות אוכל, לא בחג, סתם בשישי. זה היה לפני כעשר שנים, כשעדיין עשיתי חוגי בית של ויצ”ו – בקומה רביעית בלי מעלית בדירות קטנות ברמת גן. שילמו מעט וכיוון שהוצאתי חשבונית – אחרי המע”מ והמיסים – נשאר עוד פחות. היה מי שטרח לעשות לי את החשבון שזה לא מכסה את הדלק ואת הקפה בתחנת הדלק בשעת לילה מאוחרת. ובכל זאת נסעתי. זה היה בית ספר חשוב.

 

 

הגברת העיראקית ההיא הסבירה לי שאני (אשכנזייה צעירה שכמוני) לא מבינה כלום. בביטחון גמור פסקה שאם לא תכין קוּבּוּת בכל הצבעים (אדום, צהוב, ירוק) עבור בניה ובני משפחתם – הם לא יבואו לבקר בימי שישי. וזאת כדאי לדעת – מלאכת הכנת הקוּבּוּת אינה פשוטה. החומרים אינם זולים וגם העלייה לקומה רביעית, בלי מעלית עם הסלים אינה קלה לנשים לא צעירות. אבל הנוזפת הבהירה לי שהיא אינה מעגלת פינות, ומכינה מדי שבוע סירי אוכל בשלל צבעים.

 

 

כל חברות חוג הבית הנהנו בהסכמה. מישהי הוסיפה שלפני חודש – כשהייתה עם גבס על היד – לא יכלה לבשל ולכן לא באו בני משפחתה לבקר. דממה השתררה בחדר. ניכר היה שהעצב והחרדה טיפסו במעלה המדרגות – עד לקומה הרביעית בלי מעלית – כמו עשן אפור – והתפשטו בחדר. ראיתי איך כל אחת מן הנוכחות חושבת על בניה ועל סיריה ותוהה עד מתי תוכל להעמיד את כל הסירים היפים שלה על הגז, ומה יקרה ביום שאחרי.

 

 

שברתי את השקט בשאלת תם: “למה בעצם צריך לעשות קוּבּוּת בכל הצבעים?” הצחוק המלגלג הגיע מיד: “בדעלק, את לא מבינה? אברם, יעקב ויצחק” – הבנים – “כל אחד אוהב קובה בצבע אחר… חייבים.”  “אז בעצם,” שאלתי בהיסוס, “אתן מראות לבנים שלכן עם הקובות כמה אתן אוהבות אותם?”… “נכון!” צהל כל החדר לקראתי. “ואיך הבנים מראים לכן אהבה?” שאלתי. “הם אוכלים!!”  התשובה הייתה ברורה וצלולה.

 

 

“ומה יקרה”, תהיתי, “אם תגידו להם שאתן אוהבות אותם במילים ולא בקובות? מה אם כל בן, שמגיע בשישי, יקבל חיבוק גדול, כמה נשיקות אימהיות ומילים של אהבה על כמה הוא בן נפלא וגבר לתפארת? ומה אם…” המשכתי לתהות,”הבנים שלכן יחזירו חיבוק ונשיקה, יסתכלו לכן בעיניים ויגידו מילים מתוקות כמו ‘אין כמו אימא שלי, את אימא עשר’ האם גם אז יהיה צורך בקובות בכל הצבעים?”

 

 

השאלה נותרה תלויה בחלל האוויר. יכולתי להבחין בכמה תנועות לא רצוניות של גבות עיניים ושפתיים. את השקט הפרה אחת הנוכחות, שביקשה בלחש שיעבירו לה שתייה כי הגרעינים הפעם היו מאוד מלוחים. החברות אמרו שהיא צודקת וחקרו את בעלת הבית איפה קנתה, כדי להיזהר.

 

 

אני לא יודעת אם מישהי מהנשים ההן לקחה את הסיכון וצמצמה במגוון הקובות, אבל זה סיפור טוב שאני מספרת מדי פעם. הוא מאפשר לי להשתמש במהלך המופע במטבע הלשון שהמצאתי “למה לדבר בקובות כשאפשר לדבר במילים?” או אם לתרגם אותו לשפת הפסח – דברו במילים ולא בכופתאות. חג שמח.

 

 

פורסם לראשונה (בשינוי קל – לפני שנה ) במגזין קומפרס www.compress.co.il