שילוב קטלני של חריצות, טיפשות וצורך לרַצות גרם לי בעבר לחזור על השטויות שלי שוב ושוב כשאירחתי חברים ומשפחה. במשך הרבה שנים ניסיתי לעמוד במה שמצפים מ”הבת של…” ולצערי בכל פעם שעמדתי בציפיות – כך הרחקתי ממני חברים. הפחדתי אותם ובמו ידי הקמתי בינינו “קיר זכוכית”, שאפשר להביט דרכו – אבל אי אפשר לעבור.

 

בסיום כל מפגש היו מופרחות לאוויר קלישאות כמו “בפעם הבאה אצלנו” ו”למה שלא תקפצו?” – אבל בסופו של דבר ההזמנות לא הגיעו ותחושת אי-הנוחות ההדדית התעצמה והלכה. אני לא הבנתי מה אני עושה לא נכון?  הרי  אנחנו כל כך נהנים להיפגש, לדבר לצחוק ולבלות ביחד. והרי אני כל-כך משתדלת שיהיה הרבה כיבוד, יפה וטעים. “מה הבעיה שלהם? למה הם לא מזמינים גם אותנו מדי פעם?” – לא היה מפלט מהשאלה הזאת.

 

אם היה מדובר בבעיה פרטית, שרק אני סובלת ממנה, אז הייתי משלמת לפסיכולוג או למאמנת ומבררת איתם איפה הקושי וההפרעה (מן הסתם הייתי ומאשימה, על הדרך, כמובן את אמא שלי בעוד “וינץ'” באישיות שלי, וממשיכה את חיי נטולת חברים). אבל – וזה אבל גדול ויפה – במהלך ההופעות שלי ברחבי הארץ עם המופע “עשרת הדברות לאירוח שפוי” התחוור לי, שעשרות רבות של נשים מקסימות וגברים מדהימים מזדהים עם כל מה שאני מספרת. הם יושבים באולם צוחקים ומהנהנים. “את מספרת את סיפור חיי!” צועקים בצחוק – אבל הם מבינים טוב-טוב את תחושת הבידוד החברתית, שנובעת דווקא מעודף עשייה ועמלנות.

 

בואו נביט בחצי צנצנת הדבש המלאה, ולפני שאני מדרבנת את העצלים לקום ולעמול – אני מדברת על לבם של הטרחנים: תירגעו! עשו צעד אחד אחורה, כדי שיהיה אפשר להמשיך את מסע החברות עוד שנים רבות קדימה. הגעתי למסקנה פשוטה: ניפוץ “קיר הזכוכית” הוא באחריות מי שהקים אותו – וזה אנחנו (הטרחנים, העמלנים, המארחים ההיפר-היפר אקטיביים).

 

ורגע לפני שתיבות הטוקבקים יעלו על גדותיהן ואמצא את עצמי נזופה על כך שאינני “מתקתקת” מספיק מהר; לפני שתכעסו עלי ותאשימו אותי בעצלות או קמצנות (או גם וגם); ובעיקר לפני שתסבירו לי בתבוסתנות ש”ככה זה, ואין מה לעשות. בגיל שלנו כבר מאוחר לעשות שינויים” – אז רגע לפני ההתנפלות אני מבקשת שתשאלו את עצמכם שאלה קטנה ופשוטה: האם אתם מרוצים מחיי החברה שלכם?  אם התשובה היא כן, תעברו בבקשה ישר לאגף המתכונים. אתם מאושרים ואני מפרגנת לכם. אבל אם התגובה האינסטינקטיבית שלכם לשאלה היה “אִההה… ככה-ככה”, אני מציעה שתבדקו איפה אתם צריכים להשתנות. כי כמו שאלברט איינשטיין אמר: “אי שפיות זה לחזור על אותן הטעויות ולצפות לתוצאה שונה בכל פעם מחדש”.

 

חגים ושבתות הם הזדמנות נהדרת לחשב מסלול מחדש: לחזור ולהזמין אלינו הבייתה חברים ומשפחה למפגשים חדשים: אירוחים בהם הדגש הוא על האורחים שלנו ולא על הארוחה. אירוחים בהם נחליט במודע להשקיע פחות זמן, כסף, קשב וריכוז באוכל שנגיש ובכמויות שנכין. השנה, אני מציעה להתכוון ולשים דגש על יותר זמן איכות עם האורחים שלנו מאשר עם הסירים שלנו.

 

אתם מוזמנים להירשם ולקבל ממני מייל שבועי (אני מבטיחה לא לזבל) עם מתכונים, טיפים, הגיגים ומידע על הופעות פתוחות. אתם מאוד מוזמנים להצטרף בטופס שנמצא בדף הבית.

<——- או ממש פה בצד

 

שלכם תמי