סיפור אישי – למה לפני שש שנים הפסקתי לסלוח לעצמי

שלום חברים וגמר חתימה טובה,
הפעם אני רוצה לספר לכם סיפור מאוד אישי, לפרוק מהלב ולשתף. לפני שש-שבע שנים בעיקר התפרנסתי מהרצאות מצחיקות ומופעי סטנד-אפ קולינאריים. תדעו שלהצחיק קהל זאת משימה מאתגרת מאוד, ולרוב הצלחתי לא רע בכלל. "עשרת הדברות לאירוח שפוי" היה מופע הדגל שלי ואתו רצתי מקצה הארץ עד קצהה – ספריות, חוגי בית, חדרי מורים ואירועי חברה. כמו להרבה מרצים ואנשי בידור – רוב העבודות היו בלילה, ואז הייתי צריכה להיות בשיא האנרגיות שלי ולהתפוצץ על הבמה כל לילה מחדש. מצאתי את עצמי עם שעון פנימי הפוך: מפוצצת באדרנלין בלילה ומחוקה במהלך היום. בעיה.

גם היום, ממש לפני הופעות והרצאות אני לא מסוגלת לאכול, אבל אחרי אני רעבה. היום אני כבר יודעת איך להתארגן נכון עם אוכל אבל לפני שש שנים, הנסיעות הבייתה היו קוקטייל קשה של עייפות פלוס הצפה של אדרנלין. הנסיעות לבד (בחושך…) הבייתה כללו "רעש-ראש" ומחשבות על אוכל ושתיה. התנהל מדי לילה, משא ומתן עצמי ארוך איפה לעצור בדרך ומה לקנות. כמו נהג משאית ותיק – אני מכירה את רוב תחנות הדלק ברדיוס של 100 קילומטר מהבית שלי, שפתוחות בלילה, ויודעת איפה מכינים כוס קפה הגון ואיפה שורפים את החלב. וכשעוצרים לקפה ורוצים עוד "פוש" קטן – היד נשלחת לערימת החטיפים שליד הקופה ("3בעשר? אווהוו ממש מציאה!! – תביא שש"). לבושתי ידעתי איפה מתחילים למכור ג'חנון של שבת כבר בחמישי בלילה ואיפה יש בורקס חם כל הלילה…

ביום כיפור לפני שש שנים, בפוסט עם נימה משועשעת תחת הכותרת "נוט לעצמי" ביקשתי ממני סליחה על הבחירות הלא כל כך טובות שלי: על הנעלים הלא נוחות, על תכנוני הזמן הגרועים, על העדר פירגון עצמי ועל ה"קומפלט" – בורקס גדול ושמנוני, ביצה קשה מתבגרת ומיץ לימון סינטטי – בתחנת הדלק ההיא בלילה ההוא …

complete600

זה היה פוסט, כמו מאות אחרים, בהם אני אומרת דברים רציניים מאוד בצורה מצחיקה אבל כבר הייתי מוכנה – כמו כולם – להסחף למערבולת של "אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, וְאָשׁוּב ואֶחֱטָא וְאָשׁוּב…". אבל, בשנה ההיא קרה דבר מדהים – קול פנימי שלא הכרתי שיש בי ענה "סולחת. אבל לא אסלח שוב. ניחא הנעליים והאיפור, אבל שחררי אותי מעונשו של ה"קומפלט"… את הורגת אותי עם הזבל הזה!" – לא ויתרתי לעצמי ועניתי בנחרצות – "מה את רוצה ממני? זאת הפרנסה שלי ואין ברירה אלא לחיות ככה." והקול הפנימי ענה – "יש ברירה. תמצאי דרך אחרת לחיות, כי מה שקורה פה מקצר לנו את החיים".

מדהים. זה היה הצעד הראשון בנתיב בו אני נמצאת היום. התחלתי בקטן וזה תפס תאוצה פנימית: שיניתי את אורחות חיי, את סגנון הבישול והאכילה. ראיתי איך הפרידה מהזבל ממש מצילה אותי ואיך האוכל הנכון – הוא "דלק סילונים" לחיים מלאי עשייה. למדתי, חקרתי ואספתי מידע והסברים. פתאום הכל התחבר והגוף שלי הודה לי. כשראיתי מה זה עשה בשבילי – הבנתי שיש לי שליחות ואחריות לספר על כך לכל העולם. סיימתי לימודי אימון בריאות והשלמתי לימודי תעודה בטיפול במזון לפי תורת הפליאו. היום אני משלבת אימון בריאות, עם ליווי קבוצות ועבודה עם תזונאית קלינית כדי להוביל שינוי בחיי אנשים – אם תרצו ה"קומפלט" החדש שלי.

עם השנים, עזרתי לעשרות אנשים לעשות מהפכות נפלאות בחייהם – להשיל קילוגרמים, לצמצם היקפים ובעיקר לשפר מדדי בדיקות דם באופן מדהים. בקריירה הקודמת שלי – הצחקתי אנשים בהצלחה ושמתי להם חיוך על הפנים למשך שעה. בקריירה הנוכחית שלי אני שמה להם חיוך על הפנים לכל החיים. רוצים גם?

אשמח לפגוש אתכם במפגש מבוא ב 2/10/17 21:30-18:30
ברח' הלחי 31 בבני ברק

כל הפרטים בלחיצה על הקישור כאן.

צום קל וגמר חתימה טובה,

תמי

  • Share